את הספר "יום השישי" התחלתי לכתוב לפני שנתיים, במרץ 2024, חצי שנה אחרי הטבח. היו אלה ימים קשים ומרים. בכל בוקר קמנו לבשורות איוב שקודדו בשתי מילים שמעוררות רטט של חשש וצער בכל מי שלב פועם בקרבו: "הותר לפרסום". משירות מילואים שוחררתי כבר ב־2007, ואחרי כמה ניסיונות שלא עלו יפה לתרום את חלקי מבחינה ביטחונית, השקעתי את עצמי בעבודה, במשפחה ובחיזוק הקהילה שסביבי. ובכל זאת, העניין הלאומי לא עזב אותי.

בלילות מעוטי השינה חשבתי לא פעם מה היה קורה אילו היה מתאפשר לנו לחזור ליום שישי 6 באוקטובר, רגע לפני שהגיהינום נפתח עלינו, ולנסות למנוע את האסון הכבד ביותר שאירע לעם היהודי מאז השואה. נדמה לי שאין ישראלי אחד שלא חשב על כך מתישהו. שלא ניסה לדמיין מה הוא היה עושה אם רק היה מתאפשר לו לצלצל בפעמוני האזהרה - יום אחד לפני. ואז, כשהלוויות חיילינו הנלחמים במפלצת הטרור העזתית מתקיימות מדי יום, וכשיותר ממאה מאחינו ואחיותינו עדיין נמצאים בשבי חמאס, התחלתי לכתוב.

לפיזיקאי זוכה פרס נובל נילס בוהר מייחסים את האמרה ש"קשה להתנבא, במיוחד לגבי העתיד". כשמחזירים מישהי בזמן ומנסים למנוע את טבח 7 באוקטובר, מתברר שקשה גם להתנבא לגבי העבר. מה היה קורה אילו חיזבאללה היו מצטרפים למתקפת חמאס? איך הייתה מתפתחת ההיסטוריה אילו התיאום בין חורשי רעת ישראל היה הדוק יותר ואפקטיבי יותר? האם מניעת הטבח הייתה מונעת אסון, או שמא דווקא הייתה גורמת לאסון מאוחר, כבד הרבה יותר?

השאלות הללו ורבות אחרות התרוצצו במוחי תוך כדי כתיבת הספר. תרחיש ההיסטוריה האלטרנטיבית שהתגלגל מאצבעותיי למקלדת, לזיכרון המחשב והלאה עד לספר הוא כמובן פרי דמיוני, וברור שכל תרחיש אחר לגיטימי בכתיבת פרוזה. מצד שני, לא כתבתי אותו במנותק מהמתרחש בחברה הישראלית חצי שנה אחרי הטבח, לא במנותק מהמתרחש במלחמה הארוכה שאת מוראותיה חווינו כולנו, ובעיקר לא במנותק מתחושת דחיפות המבקשת להעמיק את מסרי האחדות שהצליחו לגבור לא פעם על הקיטוב הפנימי.

אז קשה לחזות את העבר. האם יותר קל לחזות את העתיד? נחזור ברשותכם לשלושה חודשים לפני הטבח. יום חמישי, 6 ביולי 2023, צום י"ז בתמוז. זה היה עוד חודש של מחלוקת עזה בחברה הישראלית. אדי הדלק היו באוויר, ונדמה שכל האנרגיה הפנימית של המדינה מכוונת למאבק הפנימי בלבד, כאילו על גבולותינו לא ממתינים אויבינו לשעת כושר. יום למחרת פרסמתי כאן טור שכותרתו "אגדת חורבן 2023". כותרת המשנה שלו הייתה: "שתי הקבוצות המתקוטטות היו עסוקות כל כך בריב ביניהן, שאיש לא שם לב לאסון המתקרב".

זו הייתה אלגוריה שלוקחת את המצב במדינת ישראל בקיץ 2023 ומשווה אותו לימי ערב חורבן הבית בשנת 70 לספירה. וכך כתבתי בטור – כאמור, שלושה חודשים בדיוק לפני 7 באוקטובר: "חומות העיר נבקעו, אבל איש לא שמע... האויב לא האמין למזלו הטוב. כשתכננו את המצור היה דבר אחד שהפריע למנהיגיו: איך נצליח להכין את כל מה שצריך לקראת הפריצה לעיר בלי שהתושבים ישימו לב להכנות. הרי ברגע שהאבן הראשונה בחומה תיפול, יבין כל העם שבתוכה כי צריך למקד את כל הכוח בהגנה על העיר, להפסיק את המריבות הפנימיות ולהתאחד למען המטרה המשותפת והחיונית. אבל איש לא שמע".

האמת היא שבסערת הטבח והמלחמה שאחריו, נשכח ממני הטור. כמה שבועות לאחר מכן שלחה אותו אליי ידידה בוואטסאפ, והוסיפה מילה אחת: "צמרמורת".

לא ניבאתי אז את העתיד, בדיוק כמו שב"יום השישי" לא ניבאתי את העבר, ההווה והעתיד האלטרנטיבי של כולנו. עם ישראל ותיק מספיק כדי להבין שכשאוחזת בנו שנאה יוקדת זה לזה, דברים רעים מאוד יקרו. לא צריך להיות נביא בשביל זה, אפילו לא לכתוב ספר.

באחד מקווי הזמן בספר שכתבתי, בשנת 2048 ישראל היא מדינה לשעבר, ושרידיה מתקיימים בשתי ערים בארצות הברית – ניו־איזראל וניו־ג'ודאה. שתיהן פרי מוחי הקודח, אבל לא לחלוטין: ב־1874 ניסו יזמים יהודים לייסד בלב הרי הרוקי עיירת מערב פרוע יהודית ששמה קוטופקסי, שהיו אמורים לאכלס אותה חקלאים יהודים שהיגרו באותה עת מרוסיה. המיזם כשל אחרי שנתיים בלבד, וכל שנותר שם כיום הוא בית קברות קטן ונוגע ללב שבו שני קברים של ילדים יהודים שמתו בשני החורפים הקשים שבהם ניסתה קוטופקסי היהודית לשרוד. לפני כעשור ביקרתי שם במהלך סיקור אחת ממערכות הבחירות בארה"ב, וקולם הגועש של מי הנהר החוצה את העיירה שאיננה נשמעו באוזניי כשכתבתי את קורותיה של ניו־איזראל בספר.

גם ניו־ג'ודאה מבוססת על גרעין קיים: העיירה פוטסוויל באייווה, שגם בה יצא לי לעבור, הפכה לעיירה יהודית חרדית בעקבות הקמת בית מטבחיים כשר. כשהלכתי ברחובות השטעטל האמריקני הזה, חשבתי לעצמי באיזו קלות העם היהודי מקים לו עוד גלות.

מותר לחשוב שאם 7 באוקטובר היה נמנע, חיי כולנו היו משופרים. מותר גם לחשוב ההפך. אבל דבר אחד מלמדת אותנו ההיסטוריה היהודית בוודאות: ככל שננסה להחזיר את עצמנו בזמן ולהציל את מי שאפשר, שנאת האחים והקיטוב הפנימי תמיד יחזירו אותנו לעברי פי פחת. ומעבר לכל פיתולי העלילה, לדמויות שמאכלסות אותה ולסודו של קמע קדוש שמשיב את הגיבורה ל־6 באוקטובר כדי להציל את בעלה ואת כולנו, המסר שרציתי להעביר בספר הוא שאת ההיסטוריה שלנו, כמו ההיסטוריה שעוד נועדה לנו, אנחנו יכולים לשנות גם בלי לחזור בזמן. כל שצריך הוא ללמוד ממנה.