חג החירות הוא הזדמנות טובה לבחון את מצבנו בתחום החשוב הזה. לכאורה, לא היה עידן טוב יותר לחירות היהודית מאז מלכותם של דוד ושלמה. ישראל מתקרבת לשמונים שנות ריבונות עצמאית, בתקופה שבה הפכה קבל עם ועולם למעצמה אזורית. ובכל זאת יש לא מעט צללים המעיבים על התמונה הזו.

ראשית, יותר מדי ישראלים נכונים לפגוע בריבונות למען אינטרס אידיאולוגי פרטני. האנשים שמעודדים את הנשיא דונלד טראמפ ללחוץ על נשיא ישראל יצחק הרצוג לחון את ראש הממשלה בנימין נתניהו, ולחלופין להטיל עיצומים על ראשי מערכת המשפט, פוגעים בריבונות הישראלית לא פחות מהאנשים המבקשים מהאו"ם או מבית הדין הבינלאומי בהאג להעניש על מדינת ישראל כולה בשל פגיעתה לכאורה בזכויות הפלסטינים.

טענה על פגיעה בזכויות אדם חזקה יותר מהרצון שכוח זר יכריע בוויכוח פוליטי פנימי, אבל כל עוד מתקיימת בישראל דמוקרטיה המאפשרת ביקורת פנימית - ראוי שגם מחנה השמאל יתמקד בשיח הפנימי ולא בניסיון להכריע מבחוץ.

השינוי הדרמטי והמהיר מאלפיים שנות גלות ושעבוד לשליטים זרים ועד למצב של ריבונות עוצמתית הניב שתי תגובות מנוגדות ובעייתיות: מצד אחד, אנשים שהדחף הכנוע עדיין טמון עמוק בנפשם, ומצד שני אנשים שמרגישים שאין צורך בכלל להתחשב בקהילה הבינלאומית. לאלה כדאי להזכיר שאפילו מעצמת־על כארה"ב מתקשה לעשות ככל העולה על רוחה מול איראן, ואפילו מעצמה לא דמוקרטית כמו סין אינה מעזה בקלות לממש את תביעתה לשליטה בטייוואן. גם לריבונות העוצמתית ביותר יש מגבלות.

חירות אמורה להיות גם מחשבתית, וכאן המצב חמור עוד יותר. פוליטיקת הזהויות גורמת לרבים מדי לאמץ ללא בקרה את התקינות הפוליטית והאופנות המחשבתיות המאפיינות את המחנה שהם מזדהים איתו רגשית. אנשי ימין לא מספיק שואלים את עצמם כיצד בדיוק תמומש מדינה יהודית השולטת בכלל שטחי ארץ ישראל בין הירדן לים, כאשר מספר הפלסטינים היושבים בהם קרוב למספרם של היהודים. הם גם לא שואלים את עצמם מספיק אם ביקורת על היבטים מסוימים במערכת המשפט או התקשורת מצדיקה את ריסוק עצמאותן של שתי המערכות החשובות האלה באמצעות הכפפתן לפוליטיקאים, או שמא נדרש מודל מאוזן יותר.

אנשי שמאל לא שואלים את עצמם מספיק אם השאיפה המוצדקת לא לשלוט בעם אחר מצדיקה לקיחת סיכון בטחוני כבד למדינת היהודים, ואם ההגנה המוצדקת על עצמאותן של מערכות המשפט והתקשורת מצדיקה דחייה אוטומטית של כל ניסיון לשינוי בהן והגדרתו כ"קץ הדמוקרטיה".

גם בתחום הדתי יש צורך בבחינה עצמית של חופש המחשבה: האם כל היבט של צביון יהודי ברשות הרבים הוא בגדר "הדתה" שראוי להתנגד לה? מנגד, יש לא מעט דתיים מודרניים, שליבם מצוי בו־זמנית בעולם הדתי ובעולם ההומניסטי־ליברלי, אבל כשהם נדרשים להגדיר פורמלית את אמונתם ותפיסתם הם מיישרים קו עם ההנחות הדתיות הכי אורתודוקסיות. האם לא נכון יותר להתאים את הגדרת הזהות העצמית לזהות האותנטית המורכבת, מנסות לעוות את הזהות האותנטית לטובת נאמנות להגדרות שאבד עליהן הכלח?

הפילוסוף ישעיה ברלין הבחין חירות שלילית לחירות חיובית. הראשונה היא תפיסת החירות המקובלת: אני חופשי ככל שאין עליי מגבלות. זו ודאי ההגדרה הבסיסית ביותר של חירות. אבל האם היא גם מספקת? האם אמורים בני אדם להסתפק בכך שאין עליהם מגבלות?

הרי אפילו נניח את המגבלה הליברלית הקלאסית, הגורסת שגם החופש הליברלי ביותר עדיין אוסר על פגיעה בזולת, שהרי גם הוא זכאי לחופש – האם זו הגדרה אנושית מספקת? בעיניי, זה קצת מזכיר את האדם שנשאל מהי זהותו וענה: "פלורליסטית". טוב ויפה שאדם פתוח לזהויות שונות, אבל התשובה הזו עדיין אינה מסבירה מהי זהותו שלו.

הפסיכולוג ויקטור פראנקל אמר שאחד הצרכים החשובים ביותר של האדם הוא תחושת המשמעות. לכך בדיוק התכוון גם ברלין: חירות שלילית, חירות ממגבלות, עדיין טעונה השלמה בחירות חיובית - החופש לבחור את הזהות הפוזיטיבית שלנו, ולעצב את הדבקות ביסודות המעניקים לנו תחושת ערך עצמי.