לפני כשבועיים נקלעה כותבת שורות אלה שלא בטובתה היישר לקטגוריה הפתטית והמצערת שבתחתית רשימת נפגעי המלחמה: נפילה בדרך למרחב המוגן בגיל נמוך משבעים. זה קרה באחת האזעקות הליליות, מאלה שמגיעות לעולם אחרי שהראש כבר הונח על הכרית. מנהג המקום קובע כי את שארית הלילה, לאחר ההודעה על תום האירוע, תעשה אם הבית על מזרן בממ"ד; שאר בני המשפחה נוהגים לשוב לחדריהם, שכן רובם מקפידים ממילא על לילות לבנים, כך ששום אזעקה בשעות החשכה עוד לא באמת העירה אותם משנתם. עם זאת, מדי פעם מצטרף העייף התורן לגישה הגורסת שאין לפרפר בין חדר לחדר במהלך הלילה למעלה מפעם אחת. התוצאה היא תחרות סמויה מי יתפוס את המזרן הנגיש יותר לנחיתה. וכך, באחת האזעקות של שלהי חודש אדר, מצאתי את עצמי גוררת את השמיכה והכרית מחדר השינה לעבר הממ"ד, ממהרת להקדים ולהשתלט על המיקום הנחשק.

בין קריאת השכמה לבנים בחדר הסמוך לקריאת הרגעה ("שמעתי!!! אני ערההה!!") לכיוון חדר בכורתנו הסמוך פחות, כף רגלי השמאלית בחרה להסתבך בשמיכה. יד ימין המושטת לאחיזה פספסה את משקוף חדר השינה והביאה להשתטחות בסגנון המקובל בהר קודשנו, תוך משיכת כתף איומה. הצלחתי אומנם לקום מיד, למסור את המצעים לאחד הילדים ולהגיע כמעט עד למשכן הבטון המקומי, אולם צעד לפני הממ"ד קרסתי. בין ערפילי הכאב מצאתי את עצמי מספרת לבני הבית שוב ושוב שנפלתי (כן, הם יודעים. הם היו עדים לאירוע המצער), ומוסיפה צעקות חלושות: "להיכנס לממ"ד ולסגור את הדלת!". רובד מסוים במוחי הצליח להבין שהם לא הולכים לסגור את הממ"ד ולהשאיר אותי מוטלת בחוץ; אבל רובד אחר – אותו רובד שלא הבין איך הגעתי שוב לרצפה, ולמה הרגליים לא נענות לדרישה לעמוד – ציפה שאצליח לזחול פנימה גם אם הדלת סגורה.

מעולפת מעוצמות הכאב, נמשכתי בסופו של דבר על ידי בני המשפחה ההמומים לתוך הממ"ד. זוחלת, נטולת תפיסת עומק לגבי מצבי, למעט הבנה אחת בהירה: מסתמנת תקלת ניקיונות והכנות שבועיים לפני פסח.

ערפול החושים שמלווה את כאבי התופת מאז הנפילה הניע מגמות מדאיגות בביתנו. האחת, כמתבקש - שוקולד ושאר מתוקים הפכו למנה העיקרית בתפריט בריאות הנפש שלי. גמילה מסוכר זה נחמד, גם מפיצה ומרביולי ומהמבורגר ומצ'יפס ועוד קצת צ'יפס כי יצא ממש טעים, אבל הזחל הרעב שמנקר בי מאז שהכתף יצאה משימוש דורש את שלו.

מגמה אחרת היא קריסת מערך הכשרות לפסח בביתנו הקט. באין משגיחה מתפקדת, משנכנס ניסן מרבין בחמץ. בשעה שכל משפחה סבירה בישראל ניצלה את סגר המלחמה לטובת ניקיונות מואצים וחיסול תכולתם של מזווים ומקררים, אצלנו עמדו ימי שאגת הארי בסימן שבת אחים גם יחד סביב מנת גלוטן שנרכשה זה עתה. פה ושם הצטרפו נציגי משמרות המהפכה להתרענן קצת אצל סבא וסבתא, והדודים הנלהבים הגבירו רכישות וחיסלו כל סיכוי לקדם ניקיונות. וכך, מדי יום התמלאו מחסני החירום בביתנו פיצות ופסטות ושוקולדים מעובים בוופלות, לסתימת הפה של זו שמנסה בשארית כוחותיה הדלים להזרים לבית לחץ כשר לפסח.

האדישות התהומית של בני הבית הגיעה לסיומה הודות לארבע מילים שנשלחו לחלל האוויר, בעקבות שיחת טלפון עם אמי: "סבתא באה לליל הסדר". מי צריך השגחת כשרות כשהרב הראשי מגיע לביקור.

תן רק בעיתו

הם עומדים לא רחוק ממני בתור לשטיפת המכוניות, מביטים לשמיים המעוננים ונאנחים בכבדות. איך אפשר לנקות ככה, היא שואלת. מה זה הגשם הזה כל השבוע. אי אפשר להוציא כלום לחצר, אי אפשר לאוורר, אי אפשר לפנות חפצים לפח בקלילות או לגרור החוצה איזו ארונית למסירה.

הוא שומר על מבע עגמומי. לא טוב, לא טוב גשם בניסן, הוא ממלמל.

עזוב אותך, מה לא טוב? מתערבת מישהי מבוגרת שמחכה לפניהם. בארץ ישראל גשמים הם תמיד ברכה. הרי אנחנו עדיין על "ותן טל ומטר" עד למחרת הסדר, אז מה אתה ככה מדוכדך?

אבל הוא בשלו. מדוכדך, באמת מדוכדך. בחיים שלי לא שטפתי רכב ביום גשום, הוא מציין. ומתי בפעם האחרונה הפעלנו חימום בעוצמה כזו בליל הסדר? זו תחושה של קללה, הוא מתעקש. כמו בסוכות, עם העבד שמוזג כוס לרבו, את יודעת, ורבו שופך לו קיתון על פניו.

יודעת, יודעת, אבל מה הקשר? שואלת המבוגרת. איזו מצווה בדיוק נהרסת לך בגלל הגשם? ובכלל, בארץ ישראל גשם זו ברכה, אומרים לך.

אשתו מאזינה ושותקת. היא בסך הכול רצתה לקטר קצת על תת־תנאים בניקיונות. בינינו, היא יודעת שזה לא מה שבאמת מטריד אותו, אף שהוא איש של קיץ, אחד שצריך שמש בשמיים כדי שהחיוך שלו יהיה שלם, כדי ששמחת החג שלו תהיה שלמה. לא זה מה שמטריד אותו באמת. זו הדאגה ללוחמים ולשאר בני המשפחה, וההגבלה הזאת שדורשת לקיים שגרה לא נורמלית במרחק סביר ממרחב מוגן. זה הצורך להבחין בין רעם ליירוט. בין ברכה לקללה לברכה.

המבוגרת מתקדמת בתור בברכת חג שמח. היא צודקת, אומרת אשתו והוא מושך בכתפיו. היא שומעת אותו מזמזם את שיר המלחמה המטופש שנתקע לו בראש: "מה זה שמה בשמיים". היא מחייכת ומשלימה לו בגרסה משלה: "לא מלאך ולא שרף. זה קָבָּ"ה. זה קָבָּ"ה".

הוא צוחק. מה את ככה מבסוטית בתוך כל הג'יפה הזאת? תגידי לי, מה ריבונו של עולם רוצה מאיתנו? איך גם השנה האביב הולך לנו ככה, בתוך זוהמת הטילים והבוץ הלבנוני, כשהלוחמים שלנו צריכים תנאים נוחים ללחימה?

להפך, היא אומרת לו, להפך. תסתכל איזה יפה הגשם הזה. דווקא בגלל האש והגופרית. הקב"ה מנקה לנו את האוויר, עכשיו תורנו לנקות את האווירה.