הטענה בדבר הקשר בין הסחות הדעת הרבות שחווה דור המסכים, ובין הקושי להתרכז בתפילה – נראית הגיונית מאוד. אלא שאת ההוכחה לקיומו של קושי כזה מבסס הכותב על התמודדותם של המורים בבתי הספר הדתיים עם דיבורים רבים בשעת התפילה.
אם זאת ההוכחה, הרי שניתן לפרוך אותה משני כיוונים: ראשית, כאשר אני נזכר בתפילות שבהן השתתפתי בבתי הספר ובסניף בני עקיבא בשנות ילדותי ונעוריי, לפני שנות דור, אינני מוצא הבדל בין אז להיום. גם אז התמודדו המחנכים והמדריכים עם דיבורים בלתי פוסקים של התלמידים והחניכים לכל אורך התפילה.
שנית, יש כבר אנשים בוגרים שגדלו בצמידות למסכים. והנה בבתי הכנסת השונים, גם אלה שמאוכלסים על ידי בני הדור הזה, התפילה מתנהלת באופן סביר וללא רעש רקע של דיבורים בלתי פוסקים. יתרה מזאת, כשאני מתבונן בנערים שמתפללים במניין של מבוגרים, אני לא רואה שהם מדברים כפי שזה קורה במהלך התפילות בבית הספר.
הכי מעניין
על כן יש לבדוק פרמטרים נוספים, מלבד עניין הדיבורים. ככל שאני מצליח לחשוב, אני לא מוצא הבדלים משמעותיים בין הדור שלפני המסכים לדור הצעיר של היום. סביר להניח שההשפעות של המסכים על הקשב והריכוז הוסיפו קושי, אולם האתגרים העיקריים שאיתם יש להתמודד, כגון הקושי לכוון בתפילה, הם ישנים וקשורים למאפיינים שמלווים את עם ישראל מזה תקופה ארוכה, לדוגמה תפילת הקבע שלוש פעמים ביום, והתקבעות הנוסח מאז הופעתו של סידור התפילה.
ארי גייגר // מה קורה כשהתלמידים בבית
רצה הגורל ומאמרו של אבינעם הרש, העוסק בתפילתם של התלמידים בישיבות התיכוניות, התפרסם דווקא בתקופה שבה כלל התלמידים בארץ אינם פוקדים את מוסדות החינוך זה מספר שבועות, עקב המלחמה באיראן. התגובה הראשונית שלי למקרא דבריו של הכותב הייתה לשאול: ומה עושים תלמידיך כשהם אינם נמצאים תחת השגחתך? מזה כמה שבועות שהם אינם מגיעים בכל בוקר לישיבה התיכונית, האם הם מתפללים?
אם התשובה היא חיובית, והם מצליחים להתפלל בלא עזרת המחנך בתקופה הזאת, לכאורה אין טעם לכתוב מאמרים על הקושי להביא את התלמידים להתפלל בישיבות התיכוניות. המציאות מראה שעם כל הקשים והמונעים שיש לדור הצעיר, הם עדיין מתפללים גם כשהם מחוץ למסגרת. אך ייתכן שאני טועה והתשובה היא שלילית. ואכן תלמידיו של הכותב מתפללים רק כשהם נאלצים להגיע למוסד החינוכי.
אני מניח שהאמת נמצאת באיזשהו מקום באמצע: רבים מהתלמידים מקפידים על תפילה במניין גם כשאין לימודים; אחרים יעדיפו להתפלל ביחידות, הן כדי לקצר את זמן התפילה והן משום חוסר חיבור לתפילה עצמה; ויש גם נערים שיוותרו על התפילה לחלוטין, וגם כאשר הם נוכחים בישיבה התיכונית הם לכל היותר נמצאים בתפילה, אך אינם מתפללים.
כאשר הכותב מתאר את הר"מ הרודף במסדרונות אחר תלמידיו כדי להביאם לתפילה, או שבמקום להתפלל בעצמו הוא מסתובב ומעיר לתלמידים להיות בשקט, עם איזה משלוש הקבוצות הוא מתמודד? הקבוצה הראשונה אינה זקוקה לעבודה הנמרצת של הר"מ הזה. הר"מ אולי משכנע את עצמו שהקבוצה השנייה אינה מידרדרת לכיוון הקבוצה השלישית בזכות ההשקעה שלו. בפועל, אני מניח שרוב העבודה מושקעת בקבוצה השלישית. השקעה, שיש לומר בהגינות: אין ממנה כל תועלת, לא לר"מ ולא לתלמידים. הר"מ רודף אחרי תלמידים להיכנס לתפילה, התלמידים נכנסים ומפריעים לר"מ ולתלמידים האחרים להתפלל, ואז, במקום לקבל עונש ראוי על כך שהם מפריעים לאחרים להתפלל, מעירים להם בעדינות להיות בשקט, ואחרי כמה רגעים הם חוזרים לסורם ולכל היותר יעירו להם שוב. הלזה ייקרא חינוך?
בעיניי, תפקידו של המחנך איננו לשכנע את תלמידיו להתפלל באמצעות הערות כאלה ואחרות. המטרה היא לייצר סביבה שיש בה תפילה, ושמי שרוצה להתפלל יוכל להתפלל בה.
הכותב שואל מדוע באירועי שיא, כמו סיורי סליחות, פתאום רואים תלמידים מתחברים לתפילה. זו בדיוק הטענה שלי: כאשר יש סביבה ואווירה שמרגישים בה תפילה, פתאום יותר תלמידים מתפללים. להסתובב במסדרונות ולחפש אחר תלמידים סוררים כדי להביאם להפריע לתפילה, ואחר כך לוותר על התפילה של עצמך כדי להסתובב ולהעיר לתלמידים שמפריעים, כיצד זה תורם לייצור אוירה וסביבה של תפילה? התלמידים צריכים שהר"מ שלהם יתפלל וייצר אוירה של תפילה, והוא משקיע בדיוק בהֵפך.
בתי כנסת רבים מתמודדים עם מפגעי רעש, אבל לא הייתי רוצה להתפלל בבית כנסת שבו הרב מסתובב בכל תפילה בין השורות ומעיר למתפללים. הטיפול בתלמיד שהגיע לתפילה ומפריע לאחרים צריך להיות כזה שאינו נופל מהטיפול בתלמיד שמפריע לחבריו ללמוד בשיעור מתמטיקה או אנגלית. תלמיד שלא מגיע לתפילה, צריך להיות מטופל כמו כל תלמיד שמחריג את עצמו ממסגרות בית הספר. לא משחקי חתול ועכבר, לא קבלה בהבנה למי שמפריע לאחרים. פשוט תפילה.
בנימין דה לה פואנטה // הרב בנימין דה לה פואנטה הוא מהנדס, רב קהילה במודיעין ובעל הבלוג "רב צעיר"