כולנו, כעם וכבני אדם, התחשלנו, התקשחנו והתחזקנו מאז 7 באוקטובר. הסרנו מעלינו לאט־לאט את הפסיביות, את החשש, את החולשה ואת חוסר הנכונות לשלם מחיר על הביטחון שלנו. מול חמאס, חיזבאללה ואיראן, כאילו נולדנו מחדש כעם.

הראשונים להשתנות היו בני הדור הצעיר, שיצאו לקרב בעזה ללא מורא, עם אמונה ונחישות שמשתוות רק לאלו של דור תש״ח. אחריהם עבר גם העם כולו מהפך. נעלמו ונאלמו המילים הגנה, ויתור, פשרה, הבנה, זהירות, מידתיות, נסיגה, התנצלות. למילון חזרו מילים שלא שמענו כבר עשרות שנים: הכרעה, חיסול, ניצחון.

העורף מוטרד, מותקף ומטורטר. משפחות עם ילדים רצות בחרדה למקלטים. איש מאיתנו לא ישן כראוי כבר שבועות. רבים איבדו חיים, פרנסה, רכוש ובתים. אחרי סבבים של 400 ו־500 ימי מילואים, הלוחמים מתגייסים שוב ושוב כי הם יודעים שאין ברירה. השתנינו. אנחנו נחושים לנצח מחר גם אם נשלם על כך מחיר היום.

כל הסקרים מראים על תמיכה עצומה במלחמה. יש קונצנזוס רחב על החובה להילחם למרות הסכנות. אפילו רוב מתנגדי הממשלה תומכים במלחמת התקומה הזאת.

ישראל הפכה קשוחה והתקפית. היא כובשת, לא נסוגה ומתקפלת כמו שעשינו באופן חד־צדדי בלבנון, ביו״ש ובעזה. הישראלים לא מבקשים שלום עכשיו, אלא תובעים ניצחון עכשיו. החיילים לא מתגוננים מאחורי גדרות הגבול, אלא לוחמים וטסים מעל כל שטח של אויב.

עד 7 באוקטובר 2023 היינו חלשים, נרפים, ותרנים ותבוסתנים. ראינו את התעצמות חיזבאללה בגבול הצפון, ולא הסכמנו לצאת למלחמת מנע. ראינו את ההתגרענות של איראן, אבל בשיח הציבורי לא הייתה לגיטימציה לתמוך במתקפת נגד. את ההתגרויות הבלתי פוסקות של חמאס הכלנו במשך שנים - הפגנות ליד הגדר, בלוני נפץ, רקטות ופצצות מרגמה על יישובי העוטף, גראדים ופאג׳רים על אשקלון, באר־שבע ותל-אביב. נגררנו מדי פעם למבצעים נקודתיים שארכו ימים או שבועות, אבל לא היינו נכונים לצאת למלחמה אמיתית לחיסול האויב.

במקום זאת קנינו את השקט השקרי והזמני. העדפנו את עצימת העיניים, בתי הקפה והטיסות לחו״ל - ולא היינו מוכנים להקרבה מול המפלצות שגדלו והתעצמו בצפון, בדרום ובאיראן.

אך נהר הדם שזרם ב־7 באוקטובר ובשנים שחלפו מאז טלטל, זעזע ושינה אותנו. בעזרת הרוח החדשה של עם ישראל ניצחנו בעזה. חמושים בקשיחות המחודשת הזאת פנינו צפונה והתעמתנו עם חיזבאללה. חיסלנו את חסן נסראללה, תרמנו להפלת שלטונו של בשאר אל־אסד בסוריה ולמיטוט עוד אבן בחומת האש האיראנית. העזנו לצאת לבדנו נגד משטר האייתוללות עצמו - בלי פקפוק, בלי גמגום, בלי דרישות לפשרה, לנסיגה ולוויתור. גם בימים אלה אנחנו נלחמים בשתי החזיתות שחרדנו מהן כל כך בעבר, ואנחנו מכים באיראן ובלבנון במקביל.

על אף המחיר שהעורף משלם, ישראל מגויסת, מאמינה ומנצחת. לכל זירת פגיעה איראנית מזנקים מיד עשרות ומאות אנשי הצלה, מתנדבים, עובדי הרשויות המקומיות ושוטרים, שנכנסים לבתים הרוסים בגבורה מדהימה ומצילים חיים. בכל מקום שיש צורך בכך, שכנים נזעקים ומסייעים לאחיהם בלי חשבון ובלי רחמים עצמיים. 

אנחנו לא בורחים מהקרב. נדמה שישראל היא המדינה הראשונה והיחידה בעולם שבזמן מלחמה תושביה לא רק אינם עוזבים ונוטשים, אלא שעשרות אלפים מתושביה הופכים עולמות כדי לחזור לארצם. אל החוזרים מצטרפים עולים חדשים, שבוחרים לקשור את חייהם במדינה דווקא כעת, תחת אש.

אויבינו כנראה לא הבינו שכאשר העם הזה מותקף ומושפל, מתגשם בו הפסוק מספר שמות: "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ".

ד"ר גיל סמסונוב הוא פרסומאי, מחבר הספר "הבגינים"