לפני יותר מעשור הגענו לשכונת בית־צפאפא בירושלים לביקור סולידריות עם תושבים ערבים בשכונה שנפגעו מ"תג מחיר". המכוניות שלהם עוטרו בכתובות כמו "מוות לערבים", "נקמה" ו"תג מחיר", והצמיגים היו מנוקבים. התברר שהנפגעים היו רופאים, רופאות, אחים ואחיות בבתי החולים הירושלמים שערי־צדק, הדסה עין־כרם והדסה הר הצופים.

אנשי הרפואה השאירו את המכוניות המנוקבות, הזמינו מוניות והגיעו לבתי החולים לטפל בחולים היהודים והערבים שהמתינו להם. כששתינו איתם קפה ביחד ליד המכוניות המפונצ'רות, שאלו כמה מהם בחיוך: "אולי הסבתא או הסבא של אחד העבריינים שוכבים בהדסה, ותג המחיר של הנכד מעכב את הרופא שמגיע מבית־צפאפא?".

המציאות שבה עובדים ערבים בבתי החולים סופגים הערות גזעניות על לבוש מסורתי ודיבור בערבית היא קשה ותדירה. ובכל זאת, בתי החולים בישראל הם מקור לתקווה - שהרי אם יהודים וערבים מצליחים לעבוד ולחיות ביחד במקום מאתגר כמו בית חולים, מה מונע מהם לחיות ביחד גם מחוץ לבתי החולים?

כ־50 אחוזים מכלל העובדים בבתי החולים בישראל הם ערבים: רופאים, רופאות, אחים, אחיות, עובדי מנהלה וניקיון, שעובדים כתף אל כתף עם חבריהם היהודים במחלקות, בחדרי הניתוח, בבתי המרקחת, בחדרי האוכל וגם בשירותים. הנה כמה סיפורים מעוררי השראה על עובדים ערבים במערכת הבריאות הישראלית שמלמדים אותנו, כמה מפתיע, שכולנו בני אדם שנבראו בצלם.

הזוג ד"ר חליל בקלי וד"ר רים בקלי, למשל, רופא שיניים ומנתחת פה ולסת בבית החולים כרמל בחיפה, החליטו לפני תשע שנים להקים סוכת שלום בחג הסוכות על מרפסת הבית שלהם בנוף־הגליל. הם התייעצו עם השכן החרדי לגבי בניית סוכה כשרה, הזמינו קייטרינג כשר ופתחו את הסוכה ליהודים וערבים. הזוג בקלי פועלים לדו־קיום בין יהודים לערבים בגליל, ומרבים במעשי צדקה וחסד לכולם.

מאהר אברהים, אח בכיר בבית החולים העמק בעפולה, היה בתורנות עם חולה חרדי מבוגר בתקופת הקורונה, כשנאסר על קרובי המשפחה לשהות עם החולים. מאהר הבין שהחולה שלו מתקרב לסוף דרכו, ונזכר מהשיעורים שלמד באוניברסיטה שיהודים נוהגים לומר "שמע ישראל" לפני שהולכים לבית עולמם. מאהר והמטופל אמרו ביחד "שמע ישראל", וכמה דקות לאחר מכן החולה נפטר. המשפחה התעכבה בדרך בשל הפקקים והגשמים, וכאשר הגיעו לבית החולים ושמעו על המעשה האציל של מאהר הם בכו בהתרגשות.

ד"ר יסמין אבו־פריחה כתבה על לילה סוער במיוחד בחורף 2018, שבו הייתה צריכה לבשר למשפחה על פטירת יקירה. המשפחה הייתה בטוחה שיסמין, שלא חבשה כיסוי ראש ודיברה עברית ללא מבטא, היא יהודייה, ולכן ביקשו ממנה "אל תתני לאחיות הערביות לכסות את הנפטר. אנחנו לא רוצות שהידיים המלוכלכות שלהן יגעו בו, אנחנו רוצים שאת תעשי את זה". ד"ר אבו־פריחה ידעה שלא היה שום איש צוות יהודי במחלקה באותו הלילה, ומתוך כבוד למנהגים הדתיים של בני המשפחה ולאבלם כיסתה את הנפטר בלי לרחוץ אותו, ואף וידאה שהדבר ייעשה בידי איש דת יהודי ברגע שהמשפחה הגיעה לבית העלמין.

את ד"ר ג'ורג' עספור פגשנו במרכז הרפואי קפלן ברחובות. ביום השני למבצע שאגת הארי, לאחר משמרת ארוכה במקום עבודתו, נקלע ד״ר עספור בדרכו חזרה הביתה לזירת נפילת טיל בירושלים. ג'ורג' מיהר אל הרכב שנפגע מהטיל, חילץ ממנו פצועים, ופעל להציל את חייהם. הוא ציין בצניעות שרק עשה את תפקידו, אבל לפי העדויות מהאירוע האיש היקר הזה פעל בקור רוח ובמקצועיות והציל חיים.

נאיף אבו־עראר, לשעבר ראש מועצת ערערה, קרא השבוע לרופאים ורופאות, אחים ואחיות מערערה, לסייע בזירת נפילת הטילים בערד ובדימונה. תושבים בערערה ובנגב הציעו לארח בבתיהם שכנים מערד שנאלצו לעזוב את דירותיהם.

חליל, רים, מאהר, יסמין, ג'ורג' ונאיף מקיימים את מאמרו של רבי עקיבא, "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה". בהיבט הלאומי, אנחנו מחויבים להיאבק בגזענות ובפשעי שנאה נגד חפים מפשע.