יש שבועות שגורמים לי להתאהב מחדש בעם ישראל. זה היה אחד השבועות האלה. המשמעת בעורף, הבנת גודל השעה והתמיכה הכמעט בלתי מסויגת במטרות המלחמה מול איראן: אנחנו העַם עִם עמוד השדרה החזק בעולם. לפעמים שואלים אותי אנשים שהמצאתי: איך התקשורת כזאת שמאלנית ועדיין העם מצביע ימין? ובכן, התקשורת על שמאלנותה משפיעה מאוד. במדינה מוקפת אויבים, במזרח תיכון משוגע עם מיליוני מוסלמים ששאיפתם הגדולה ביותר היא למחות את גרגר האדמה הקטן שלנו מעל פני האדמה, הימין לא אמור לגרד 62 או 64 מנדטים. התקשורת הישראלית גורמת לכך שהקרב יהיה צמוד. בעולם של תקשורת מוטה פחות, בחירות בישראל היו יום די רגוע.

השבוע, שלושה אנשי תקשורת מובילים - המאמי הלאומית אילנה דיין, הרזי הלאומי רזי ברקאי והטלי הלאומית טלי ליפקין־שחק - הפליאו לספק לנו שלושה ציטוטים מופלאים ומבחילים כאחד. מה שמשותף לשלושתם הוא שהם שידרו או עדיין משדרים בתחנת הרדיו של הצבא. יש שיקראו לה גלי צה"ל, יש שיקראו לסגור אותה.

נתחיל באילנה דיין, שבתום פרק בתוכנית "עובדה" לקחה לעצמה שתי דקות, כמו שהיא נוהגת לעשות מדי פעם, וההקדישה אותן להטפה לחברה הישראלית במסווה של אינטלקט, מוזיקה מרגשת והטון האילנה־דייני המוכר והידוע. "את שתי הדקות האחרונות של המשדר שלנו אני רוצה להקדיש לחיי אדם", היא אמרה, "ירון ואילנה מרמת־גן כבר לא יזכו לנצח וגם אנחנו לא, אם בדרך לרסק את ציר הרשע נשכח לשם מה התכנסנו - אם נהפוך אדישים לאנשים, לחלשים, לחיי אדם... כל אדם, גם חייהם של עלי וועד מהכפר טמון ושל ילדיהם הקטנים מוחמד ועות'מאן. הם לא מתו מטיל איראני אלא מאש ישראלית... אפשר לשמוע את הלוחמים שאומרים שהרגישו מאוימים אבל אז צריך לראות את המבט בעיניו של הילד שראה את הוריו ואחיו נורים לנגד עיניו ולהישאר איתו רגע, ולא לנרמל את המוות סביבנו ולהתעקש לקדש את החיים. אין ניצחון יותר מוחלט מזה".

זה אחד מהטקסטים הבזויים ששמעתי. בזמן מלחמת קיום מול אויב נאצי איראני שמקדיש את כל זמנו, הונו וטירופו להשמדת העם היושב בציון, אחרי שנתיים וחצי של מלחמה בעזה ובלבנון בארגונים שחרתו על דגלם את השמדת העם היהודי, מפציעה אילנה דיין, אשת תקשורת מתוחכמת שמצליחה לתעתע בהרבה בלתי מעורבים ולהיתפס כ"אובייקטיבית", ומביאה מונולוג שכל כולו זילות חיי אדם.

אילנה, נשמה, בדרזדן מתו ילדים גרמנים, בטוקיו ילדים יפנים, ובמוסול ילדים עיראקים. וכן, גם בשכם לפעמים מתים ילדים פלסטינים באירוע מצער. אבל כשאת משווה בין מי שהורג ילדים בכוונה ובין מי שהורג בטעות שני ילדים פלסטינים, את זוכה באליפות העולם בזילות חיי אדם. אולי את שתי הדקות הבאות שלך תקדישי לכך שהפלסטינים הם קבוצה רצחנית עד כדי כך שכל האצה של מכונית לכיוונו של יהודי נחשדת אוטומטית, ובצדק, כניסיון רצח.

המיעוט המבוטל

הכוכב השני, שגם הוא שידר 773 שנים בגלי צה"ל, הוא רזי ברקאי. בריאיון עם דובר המשטרה אריה דורון בערוץ 13 הוא שאל את השאלה המבחילה: "האם זימנתם לחקירה מישהו מאלה שרצחו ארבעה - שני ילדים, אחד מהם נכה, ושני ההורים שלהם?". אתם קולטים שזה האיש שבכל בוקר, במשך שנים ובליווי חצוצרות, הגיש למיליוני ישראלים את המציאות בתחנת רדיו צבאית? רזי הרי יודע שלא היה שם רצח, והוא משקר כי ללוחמים שהוא מאשים אין כרגע פנים ויכולת להגיב לו. כשאריה דורון ניסה למחות שהוא לא יקרא להם רוצחים, ענה לו רביב דרוקר, המגיש: "הוא יקרא להם איך שהוא רוצה". רזי, נשמה, שלטת כל כך הרבה שנים במיקרופון, ובכל זאת אתה מייצג היום מיעוט מבוטל ומרושע, וזה רק מוכיח שהציבור בישראל הוא בעל עמוד שדרה מהחזקים בעולם.

אחרונה ולא חביבה בעיניי, עוד אשת גל"צ שחולשת על המקרופון יותר שנים מביבי ובן־גוריון יחד, היא טלי ליפקין־שחק. זה הטקסט: "מלחמה רב־זירתית גובה מחירים וקורבנות בגוף ונפש. ארץ במלחמה, ממוגנת רק חלקית, נעה בין קטבים של שיאי יוזמה, תבונה ואומץ לשפל מדרגת שנאת אדם, זרים שכנים. בין תושייה וסולידריות לאוזלת יד ופלגנות, בין נחישות מפוארת ורצון להיטיב לרפיסות אינטרסנטית וכוח להזיק, ערפל הקרב וקולות הצופרים ממסכים את האיום שמתפתח בחצר האחורית".

אני מודה, היו לה גרועים יותר. זה עוד טקסט סביר שלה. מרוב שהשתעממתי כשהקלדתי אותו אין לי כוח לנתח כמה הוא ספק־מופרע, ספק־דבילי. מה שחשוב כאן הוא בעיקר הרצף: אשת גל"צ השלישית בשבוע שמשתקף מדבריה שהיא ממש שונאת את הישראל הזה שצה"ל הוא צבא ההגנה שלה. שלושה אנשי תקשורת מייצגים, לא אנשי נישה, לא שדרני מוזיקה שמבליעים איזו שטות בשתיים בלילה בין שיר של הסמיתס לניק קייב. אנשים שאוחזים מיקרופון במשך עשרות שנים, שמספרים לציבור סיפורים ולא מבינים כלום.

ברוך השם שזה משתנה, ברוך העם שזה לא שינה אותו, וברוך הילד הזה עם השיר של הכטב"ם, שהביא טקסט הרבה יותר הגיוני משל שלושת האנשים שציטטתי.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il