כבר שנתיים וחצי החיים בארץ הקודש נעים סביב חגי ישראל, וממילא יוצרים אווירת חיים בתנ"ך. אם ביקשנו להבין איך נראו לאורך תולדות העם היהודי סכנות קיומיות שהתהפכו לישועה, מאז טבח שמיני עצרת אנחנו יושבים לצפות במהלכי ההיסטוריה בשורה הראשונה. המחזה הזה לא תמיד נעים לעין, והוא גם מזכיר לנו שיש כמה פסוקים בספר דברי הימים לגלויות ישראל שדילגנו עליהם במהירות מופרזת ובלי דעת; שכן כבר בימי קדמונים בני ישראל נחלו פגיעות איומות ומרובות הרוגים ושבויים – מרגע היוולדו של עמנו ועד לסוף גלות אחרונה.

משורת האח"מים שהושיבו אותנו בה בכוח, אפשר לראות מקרוב איך גם בשעות משבר לאומי מקפיד העם היהודי להתכנס לתוך שבטים ופוזיציה מאז ולתמיד; מדוע העם וראשיו שונאים כל כך את הנביאים ואת החוזים המזהירים מצרה קרובה לבוא; איך ממש כמו בימי דוד מתקיימת שגרת חיים במהלך מלחמה, כשהעורף בעצמו הוא חזית מועדת לפורענות, התעללות ושביה; ואיך לא כולם מבינים מי באמת גיבור הפרק – כל צד והגיבור שלו, כל גיבור והצד שלו.

וכך, בתוך המלחמה הממושכת, אנחנו מגיעים בפעם השלישית לנפלאות יציאת מצרים, כשמנטרת "בכל דור ודור" שבה ומתקיימת בנו – לחיוב ולשלילה. בכל דור ודור מצילנו מידם, אבל גם בכל דור ודור עדיין קמים עלינו לכלותנו. אנחנו לא מדברים פה על סתם עם, אנחנו מדברים על עם שהסגולה שלו היא לשאת בכובד הלב הפרטי של כל אחד את המטען הלאומי – בדעת ובבלי דעת, עם כוונה ובלעדיה. על הכתפיים הצרות של כל אחד מאיתנו מונחת רדיפה בת שנות אלפיים, שלא לומר שלושת אלפים שנה. מעבדות מצרים ועד לאושוויץ ולגטו ורשה; מחורבן בית ראשון ושני ועד גירוש ספרד ופוגרומי "הסופות בנגב"; מימי צקלג של פלשתים ועד למתקפת הטרור האיומה של 7 באוקטובר.

אז כמה עוד אפשר לראות את אותו מחזה בלופ אינסופי של שואה ותקומה? וכשאין חדש תחת השמש – אותה שמש שמזכירה לנו בתנועה מעגלית שמה שהיה הוא שיהיה – יש סכנת דכדוך לאומי, שיש מי שנחפזים לקרוא לה דשדוש, ויש מי שמלחינים לה את שירת "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". אז נכון, אנחנו באמת לא מפחדים מדרך ארוכה. הרי הלכנו אחריך ארבעים שנה במדבר שממה, אבל מתישהו צריך גם להגיע, לא? כל דרך אמורה להוביל לאיזה יעד, רצוי של מנוחה ונחלה. אז מי שדיכא אותנו בחגי תשרי עם מערבולת קהלת לא אמור לחלץ אותנו בחג הגאולה עם חדוות שיר השירים ושבחי החיבור בין הדוד לרעיה?

במקום להרגיש את החיבור הזה אנחנו חיים בעידן מתפזר, מזייף וכפוי טובה. כזה שגבולות הטוב והרע מיטשטשים בו, שסופת גשמים מכה את שעון הקיץ, וחג האביב מתעטף בצעיף צמר לקראת ימי הנפת העומר הבאים עלינו לטובה. פה, בדיוק פה, בנקודת החושך הסיזיפית הזאת, טמונה העקשנות המסורתית לזכור את ימי צאתנו מארץ מצרים, כדי שנחיה את האופציה לצאת מהלופ של כל דור ודור אחת ולתמיד בראותנו נפלאות.

ים של אפשרויות

בשיעוריו המאלפים של נתנאל אלינסון במפעל "תנ"ך ישראלי", תולדות עם ישראל מקבלות חיות חדשה, מקומית ונטועה היטב בטופוגרפיה הארץ־ישראלית. ימי שפוט השופטים, שהתרגלנו לראות בהם ימי חשכה לאומית, נחלצים אצל אלינסון מהגוון האפרורי שלהם ונצבעים מחדש בשלל גוונים של קשת צבעונית ויפה.

בעין הבוחנת לעומק פשוטו של מקרא ישראלי, תקופת השופטים איננה רצף של "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה", אלא דווקא מספר שיא של שנות "ותשקוט הארץ", ארבעים ואף שמונים. שנים שמספרן המצטבר עוקף את ימי חלומות השלווה של הממלכה המאוחרת יותר, על כל העושר והכבוד ועומס המיסים של שלמה ושושלתו.

האירוע המורכב הזה, המתעתע, קורה דווקא כשעם ישראל מחולק לשבטים. מדרשי חז"ל מספרים לנו על יציאת מצרים דרך 12 נתיבים בין גזרי ים סוף. כל שבט ויציאת מצרים שלו; כל ציר משושלת בני יעקב וגזרת המגזריות שלו. בים סוף לא פועל כור היתוך שמחפש את המכנה המשותף המפא"יניקי ביותר. ביציאת מצרים מתקיים שחרור לאומי מתוך סך מרכיביו השונים של עם אחד. והעם הזה בוחר ונבחר לצעוד יחד בתיאום צעדים במסע המדבר. כל אחד ממקומו, כל אחד בנקודה שיועדה לו בצלע העוטפת את המשכן, לב ליבו של הבית המשותף.

ואולי זה מה שביקשו חכמינו שניקח מפסח מצרים לפסח דורות. בין זיכרון המרור והניסים, אנחנו מתבקשים לטעון את נפשנו מכוח ההתכנסות המשפחתית, ולצאת איתה למסע הלאומי. לשאת ביחד את מסע המדבר הנוכחי עד להנחלת הארץ. כי כשכולם עומדים במקום אחד, נהיה קצת צפוף ומרגיז ומיוזע. לעומת זאת, כשכל אחד שומר על מקומו, הרבה יותר קל לסחוב את משא הדורות הזה, את המשקל הכבד של תולדות עם ישראל, כשהוא מתחלק באופן שווה בין ארבעה אזורי אחיזה עד ההגעה לארץ היעודה. מעל כל אלה עומד סיפור יציאת מצרים כמו עמוד אש בחשכת ימי אי ודאות. מסורת ישראל מזכירה לנו את יציאת מצרים כל ימי חיינו הפרטיים והלאומיים, בימים ובלילות; להביא לימות המשיח כבר בעולם הזה – אנחנו ולא מלאך. אנחנו, על כל תחלואי החברה והתקופה. אנחנו, העם והסגולה.