אם דונלד טראמפ מנהל יומן, הוא כנראה סיכם כך את אירועי יום שני השבוע, 23 במרץ 2026, במלאת שלושה שבועות ויומיים למבצע זעם אפי:

"התעוררתי מוקדם בבוקר במאר א־לאגו. כרגיל, הצצתי מיד באייפון. הדיווח מהבורסות באסיה ומשוק הנפט לא היה משמח במיוחד. חשבתי: מה עושים עכשיו, לעזאזל? אתמול בלילה החברים מהפנטגון אמרו שהרעיון לתקוף דווקא תחנות כוח באיראן אולי לא הכי מוצלח, וכדאי למצוא דרך אלגנטית להקפיא את האולטימטום. אז פרסמתי ב־Truth שהסכמתי לדחות אותו בחמישה ימים, ולתת בינתיים צ'אנס לדיל עם איראן. בעולם נדהמו עד שבקושי שמו לב לשגיאות ההגהה (למשל, כתבתי Negotitations במקום Negotiations). תמיד אהבתי להפתיע אנשים. זה סוד ההצלחה שלי. להפתיע ולבלבל. גם העיתוי היה גאוני: יום שני, לקראת פתיחת שבוע העבודה בוול־סטריט. כל המניות נסקו. מחיר החבית צנח. רק ביבי פחות התלהב. יכולתי להבין אותו. נראה מה יהיה".

באמת מה יהיה? ובכן, עדיין מותר לקוות שהמצמוץ של טראמפ השבוע יירשם כאפיזודה טראמפיסטית נשכחת במערכה הכבדה, אשר חייבת להסתיים בהכרעת איראן, הכרעה כוחנית. הרי רק נס גדול יגרום לשלטון הנוכחי בטהרן להרים דגל לבן ליד שולחן המו"מ, אם בכלל יהיה מו"מ. קשה מאוד לדמיין הסכם לפירוק איראן מתשתיות הגרעין והבליסטיקה שלה לפני חילופי שלטון שם. בניגוד לסברה הרווחת בזירה הפרשנית, חילופים שכאלה אינם חזון לטווח רחוק, בתנאי שטראמפ לא יבלום באמצע ושעם ישראל לא יתעייף.

כיצד בדיוק זה יקרה אי אפשר לדעת, אבל ברור שכל יום נוסף שבו שני חילות האוויר הטובים בעולם הולמים ברפובליקה האסלאמית המטורפת מחליש אותה מאוד. לקראת סוף החודש הראשון של המלחמה ברור שאין הרבה קשר בין הדימוי העוצמתי של הרפובליקה בדור האחרון ובין יכולות התגובה הממשיות שלה למהלומה המשולבת של ארצות הברית וישראל.      

נכון, היא עדיין מציקה לנו ולמדינות השכנות, אבל בשורה התחתונה מוכה קשות. כמו שטראמפ אוהב להגיד שלוש פעמים ביום, כבר אין לה חיל אוויר, חיל הים שלה הוטבע במצולות, הצמרת נערפה בשיטתיות, האורניום המועשר – בבת עינה – קבור עמוק באדמה, והיא מסוגלת לממש רק אחוזים בודדים ממזימותיה הבליסטיות. לפי תכנון המלחמה המוקדם שלה היא הייתה אמורה לשגר הנה עשרות טילים בכל מטח, אך נאלצת להסתפק כעת בשיגור טיל או שניים כמה פעמים ביום.

מטוסי חיל האוויר והכטמ"מים שלו חגים בשמי איראן וכותשים אותה כמעט כאוות נפשם. מזג האוויר שיבש קצת את התוכניות, אך מראש היה ברור שמדובר במשימה מתמשכת, לא בזבנג וגמרנו נוסח ששת הימים. ראשי משמרות המהפכה מנסים לייצר רושם שהם לא נשברים, אבל זו ברירת המחדל הנואשת שלהם. שליטים רודניים אינם נוהגים להודות במפלתם כל עוד נדמה להם בטירופם שיצליחו לשרוד. במקרה הטוב הם מספיקים לברוח.

מי ייתן וטראמפ לא יברח. אם נשק יום הדין העכשווי של איראן הוא חסימת מצרי הורמוז, סימן שאבדו סיכוייה לנער מעליה את הצבא האמריקני ואת צה"ל בשיטות קונבנציונליות. בדיוק לקראת הרגע הקשה הזה היא ניסתה לפתח נשק גרעיני, אבל נתניהו וטראמפ הקדימו תרופה למכה. אילו לא הקדימו, יום אחד היא הייתה מקדימה. זה ברור עכשיו כשמש בצהריים, ולכן בכל מקרה כבר ניצחנו. טראמפ יחליט בימים הקרובים אם מדובר בניצחון לדורות או חלילה פחות.