דוד בן גוריון טבע את המשפט "כל הארץ חזית, כל העם צבא". במבצע "שאגת הארי" אנחנו שוב חיים את המשפט הזה, כאשר כל הארץ נחשבת ב"חזית" מבחינת איום הטילים.

על אף שינויים מינוריים בהנחיות פיקוד העורף בין אזור א' לאזור ב' - ברור שהשגרה הישראלית יצאה לחופשה ברגע שהפצצה הראשונה נחתה על בונקר צורר היהודים מטהרן. זה דורש מאיתנו להיות דרוכים ולהישמע להנחיות פיקוד העורף - בעיקרן: לחפש מרחב מוגן בקרבתנו - ולא לזלזל ולהישבר מאורכה של המערכה.

הצורך שלנו לשמור על ההנחיות הכרחי, כי אם חלילה נישבר - מנהיגי המדינה יישברו וישראל לא תגיע ליעדיה במלחמה. דמיינו, חלילה וחס, שטילים איראניים היו גובים חיי מאות בני אדם - איך השיח הציבורי היה משתנה ואיך איראן הייתה חשה שידה על העליונה, על אף שברור שבחסדי ה' העם היהודי משכתב את מגילת אסתר ומשמיד, עקב בצד אגודל, את אויבו הגדול בדור האחרון.

כדי שלא נישבר ונישחק, בטח ובטח אם המלחמה מתארכת הרבה מעבר למה ששידרו לנו בתחילה, המדינה צריכה לתת לנו גב. היא צריכה לתת גב כלכלי - והיא לא עושה את זה מספיק. את זה עוד איכשהו ניתן להבין, כי יש הוצאות עצומות במלחמה. אבל היא צריכה לתת לנו גם גב נפשי - ואת זה היא מסרבת לעשות את זה, אפילו בחינם.

החלטת הקרן הקיימת לישראל היום, לסגור את כלל האתרים שבאחריותה בגלל המצב הביטחוני, עד ל"הודעה חדשה", כולל פסח כמובן - נראית בלתי סבירה ועלולה ליצור אפקט הופכי. היא עלולה לגרום לאזרחים רבים להישבר מהעול הרגשי שהמלחמה מביאה עימה.

אזרחי ישראל נמצאים כבר שש שנים בין "מצבים מיוחדים" - החל בסגר ההרמטי שהטילה הממשלה בשושן פורים ה'תש"ף בעקבות מגפת הקורונה, ועד עכשיו, בעקבות המלחמה ארוכת הימים, ללא תאריך תפוגה.

בקורונה היו שזעמו על כך שהמדינה "כולאת" אותנו בבתים, עם ההגבלות ל-500 מטרים (זוכרים את זה?), אבל בסה"כ הציבור קיבל את זה, כי החשש מהמגיפה היה גדול. אבל איך המצב פה דומה שזה מצדיק למנוע מאיתנו לצאת לנשום אוויר? האם אזרחי ישראל אינם האנשים המורגלים ביותר בעולם למצב מלחמה? יתרה מזו: המלחמה החלה בשבת זכור, לפני כמעט חודש. האם בכל החודש הזה לא היה חשש לחיי מטיילים שאזעקה תתפוס אותם ביער ירושלים או ביער בן שמן? לטילים בליסטיים יש רדאר למצות?

ההסבר הוא כמובן כמות האנשים שצפויה להגיע ליערות, שגדולה מימי שגרה, אבל גם זה טיעון שלא מחזיק מים: קודם כל - היה לקק"ל חודש שלם להיערך להגעת אנשים לפסח. חודש (!). המוסד הלאומי יכול היה לפרוס מקלטים ניידים, להדביק מודעות הסבר על איך מתנהגים בזמן אזעקה ולתאם מול מערך הכבאות וההצלה מה קורה אם חלילה ישנה נפילה שיוצרת שריפה.

דבר שני, לא הייתה שגרה בישראל בכל החודש שחלף. מי שמפחד לצאת מביתו, ממילא יישאר ספון בו גם בפסח. אבל מי שלא חושש, כבר יכול היה לצאת לפיקניק משפחתי בפורים או בראש חודש ניסן. עבודה ממילא אין כי הילדים בבית, אז מה יום מיומיים?

ליערות הללו יש שליחות ציבורית, יש להם תפקיד. יש אנשים שהעומס היומיומי מכביד עליהם ורק ביערות הם מוצאים את הזמן לנשום ולדבר עם אלוקים; יש משפחות שכבר לא מסוגלות לראות ארבע קירות וחייבות לראות נוף של עצים ירוקים יפים.

יו"ר קק"ל הסביר את הסגירה בדברים הבאים: "האחריות לשלומם של אזרחי ישראל היא המשימה העליונה הניצבת לנגד עינינו. ההחלטה לסגור את היערות והפארקים של קק"ל ברחבי הארץ, דווקא בערבו של חג הפסח, היא החלטה מורכבת אך הכרחית לשמירה על חיי אדם". המציאות בדיוק הפוכה - זו החלטה שתוביל לפגיעה בחיי אדם. היא יכולה חלילה לפרק בתים, או לשבור אנשים שממילא נמצאים על הקצה.

ניתן גם להוסיף עוד משהו, רוחני יותר: בחג הפסח, עם ישראל חוגג את יציאתו מעבדות לחירות, את הפיכתו לאומה. בחג הפסח ה'תשפ"ו מדינת ישראל חוגגת את הפיכתה למעצמה עולמית, בזמן שהיא מכה בס"ד את האויבת הגדולה שוק על ירך.

לסגור את כלל יערות ישראל זה לתת במתנה תמונת ניצחון למשטר בטהרן, בגלל חשש מטיל אחד או שניים. לעומת זאת, היפוך ההחלטה ופתיחת היערות יכולה להביא אינסוף תמונות ניצחון שמראות לעיני כל: עם ישראל חי, חזק, מנצח - וחופשי.