מרץ 2026. המזרח התיכון עוצר את נשימתו בצילו של עימות ישיר ומתיחות ביטחונית גואה, אזור שבו השמיים מתקדרים לעיתים מענני מתכת והאדמה רועדת תחת כובדן של פלדות. אך מתחת לפני השטח, בעומק שבו הדי הנפצים הופכים לרעד עמום, רוחשת בקיעה אחרת.
בסוף השבוע האחרון התחוללה התלכדות קלנדרית נדירה: ראש חודש ניסן היהודי, חג הנו-רוז הפרסי ועיד אל-פיטר המוסלמי נפגשו בטווח של שעות ספורות. זהו מסע אטימולוגי ופוליטי אל השורש הלשוני המשותף שמנסה לפרוץ את חומות האיבה, דווקא כשהאדמה רועדת. בעוד המנהיגים מעל פני הקרקע עסוקים בשאלה המרה "מי יבקע את מי" בשדה הקרב, האדמה שתחת רגליהם, מרמת איראן ועד הרי יהודה, עוסקת באותה מלאכה בדיוק: פקיעת הזרע, לבלוב הניצן והתחדשות.
עוד כתבות בנושא
במבט ראשון, הכל נראה מופרד בימים הללו בקיטוב מוחלט: המוסלמים הדתיים שבאיראן חוגגים את עיד אל-פיטר כניצחון הרוח על הגוף, בעוד הנו-רוז, ראש השנה העתיק של העמים הפרסיים, מחזיר אותם אל השורשים הטרום-אסלאמיים, אל האש והאביב. מנגד, בעם היהודי, ראש חודש ניסן מבשר את "חג הניצן", הרגע שבו הנס בוקע מתוך הטבע. אך התבוננות מעמיקה בשפות ובתרבויות האזור מגלה כי מתחת למחלוקות הפוליטיות, המילים והמנהגים בוקעים מאותו רחם רעיוני.
הכי מעניין
השורש המשותף של מועדי האביב הללו אינו רק כרונולוגי, אלא לשוני-קיומי עמוק. השם "ניסן" עצמו הובא מהתרבות הבבלית במהלך גלות בבל, מהמילה האכדית "ניסנו", ומשמעותו המקורית היא ניצן. חז"ל דרשו את ניסן מלשון "נס", שכן בחודש זה בוקע הנס מתוך חוקי הטבע הנוקשים, כשם שהניצן בוקע מתוך האדמה הקשה. כאן אנו מוצאים את ה”פֶּטֶר" של הטבע בניצני ניסן ואת ה"פטר" של העם היהודי היוצא מרחם מצרים מעבדות לחירות, לצד הנו-רוז המכריז על "פיטורי" השנה הקודמת ומשלח אותה לדרכה לעבר עידן חדש ורענן. ניסן הוא חודש ה"פטר" של השנה; זהו הרגע שבו האדמה "פוטרת" את הזרע מכבלי האפלה ומשלחת אותו אל האור.
אל מול ה"פטר" העברי, אנו פוגשים את הזיקה המרתקת לחג המוסלמי, עיד אל-פיטר. השורש של שם החג בערבית נושא עמו משמעות עמוקה של בקיעה והתחדשות שלאחר שבירה, והוא מקביל באופן מדהים לשורש העברי פ.ט.ר. ה"פיטר" הוא השבר המבורך של הצום: לאחר חודש שבו האדם שיעבד את צרכי הגוף לטובת הנשמה, הגוף הפיזי כביכול "נשבר" והותש כדי לאפשר לרוח לשוב ולהתגלות במלוא עוזה. עיד אל-פיטר הוא רגע של לידה מחדש, שבו הנפש בוקעת מתוך מעטפת הגוף המורעב. יש כאן דמיון מופלא: ה"פיטר" של הנפש המוסלמית בתום הרמדאן, ה"פיטר" של הטבע בניצני ניסן, וה"פטר" של העם היהודי היוצא ממיצר מצרים. כולם חוגגים את הדרמה של היציאה לאור, מהחורף אל הלבלוב ומהשיעבוד אל הדרור.
הקשר בין העמים הניצים כיום מתגלה במפתיע גם במסורת הפרסית של הנו-רוז. הפילוסוף הפרסי אל-בירוני קשר לפני כאלף שנים את החג דווקא לשלמה המלך. לפי הסיפור, שלמה המלך איבד את מלכותו ואת טבעת הפלא שלו למשך ארבעים יום. בתקופה הזו הוא נדד כעני, עד שחזר לכס המלכות. ביום שבו הוא שב למלוך והשיב לעצמו את זוהרו, האור חזר לעולם. הפרסים, שהתרשמו מהנס ומהחזרה של המלך הצדיק לכסאו, קראו: "נו-רוז אמאד", הנה הגיע יום חדש. זיקה זו אינה מקרית, היא מושרשת עמוק מזמנו של כורש הגדול שתמך בשיבת ציון, ובעולם העתיק לא מנעו מתפיסות עולם שונות לחלחל בין התרבויות. מנהגים וטקסים הושפעו אלו מאלו ללא חרדה, ודוגמה מרהיבה לכך היא הדמיון הקיים בין שולחן ה"האפט-סין" של הנו-רוז לבין קערת ליל הסדר שלנו.
ההקבלה ממשיכה אל המרחב הביתי: בעוד אנו שוקדים על “ביעור חמץ”, בפרס נוהגים ב"ניעור הבית", ניקוי יסודי של כל פינה נסתרת כערך של התחדשות רוחנית. בשתי המסורות, הניקוי אינו רק פיזי, הוא ניסיון "לפטור" את הנפש מהשאריות המוחמצות של השנה החולפת. התהליך הזה של ניקוי הבית והנפש מסמל את השלכת המשקעים של העבר כדי לאפשר לניצן החדש לצמוח ולהפוך, בסופו של תהליך, לפרח מלא. המקורות מזכירים לנו שבניסן "לא חמה קשה ולא צינה קשה", וזהו החסד שגמל הקב"ה עם יוצאי מצרים, להוציאם בזמן הכשר לצאת. הטבע עצמו מסרב להיכנע למלחמה ומציע "תנאים של חסד" להתחלות חדשות. הניצן של ניסן הוא הוכחה לכך שהחיים חזקים מהחורבן. הניצן הוא הבטחה; הוא השלב שבו הכוח עובר אל הפועל, שבו ה”פיטר”-השבירה, הופכת לפריחה.
התלכדות המועדים ב-2026 היא הזמנה לרפלקציה עמוקה על המקצבים המשותפים של החיים באזורנו. האביב מתעקש לנצח את המלחמה, הוא מראה לנו שגם בטהראן וגם בירושלים, אותה פקעת מתבקעת כעת מתחת לאדמה. בעוד המנהיגים עסוקים בקרבות, האדמה שתחת רגליהם מבצעת "פטר רחם" לכל זרע וניצן. האדמה לא בוחרת צד; היא מעניקה את כוח הצמיחה לכולם במידה שווה, מזכירה לנו ששורשינו המשותפים עמוקים בהרבה מחומות האיבה שבנינו מעל פני השטח.
עוד כתבות בנושא
אולי הנס האמיתי של ניסן השנה יהיה ההבנה שכולנו חוגגים, כל אחד בשפתו, את אותה פקעת שמתבקעת מתחת לאדמה, מחכה להפוך ליקינתון של שלום ולא לפרח של אבל. השנה, יותר מתמיד, אנו זקוקים לאמונה ש"בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל", ושרוח האביב תביא עמה את הגאולה לה מייחלים כל תושבי האזור. הגיעה הזמן שנכיר בכך שהאדמה בוחרת בחיים, הגיעה השעה שגם אנו נבחר בהם.