אתחיל בהקדמה ובבקשת מחילה מכבוד הרב חגי לונדין שאני הקטן מציג את עמדתי אל מולו, אך אם אחריש מפאת שיעור קומתו - אני עלול להימצא חוטא לאחדות עם ישראל.
עוד כתבות בנושא
המלחמה זימנה לי מפגש קרוב עם אחי מהציונות הדתית. פגשתי מסירות נפש שאין לה קץ, אחווה ושותפות גורל. ודווקא מתוך ההערכה העמוקה הזו לחובשי הכיפה, ומתוך תחושת ה"יחד" שגילינו, קראתי בכאב את דבריו של כבוד הרב, הזועק את העוול שנעשה לשרה סטרוק רק כי היא מן "המחנה הלא נכון".
חשוב לציין כי אפילו לדעת כתב הארץ, ג'וש בריינר, ניכר שהרפש שהוטל בשרה סטרוק לא היה ראוי וגם לשיטתי זעקת הרב מוצדקת. אך כריכת הצדק של השרה סטרוק בפרשת קטאר-גייט ובעוד עניינים שהוזכרו על ידי כבוד הרב, מפחיתה מעוצמת זעקתו על משפחת סטרוק.
הכי מעניין
קטאר-גייט הינה פרשה ביטחונית רגישה מאוד, המעוררת שאלות כבדות של לא רק "אחריות מיניסטריאלית" אלא חשש ממשי לחדירת אינטרסים זרים ועוינים לקודש הקדשים של מדינת ישראל. הלעג למבקרי ראש הממשלה בקשר לפרשה עלול להיתפס כציפוף שורות מגזרי, חלף הצורך בבירור נוקב. קל לשער את עוצמת המחאה מימין לו היה מתברר כי דמויות מסביבת המחנה היריב מקבלות תשלומים מישות כמו קטאר בעודן פוסעות במסדרונות לשכת רה"מ ובקריה.
נדמה שהסנטימנט המחנאי שגרם למבקרים משמאל להטיל רפש בשרה סטרוק, הוא אותו הסנטימנט שגורם כעת לציפוף שורות מול פרשה שחובה שתתברר ללא משוא פנים. אם מבקשי אמת אנחנו, עלינו לדרוש "מידה אחת לכולם" – בירור מחמיר וענייני שאינו תלוי בזהות הפוליטית של הנחקר, אלא בטוהר המידות הנדרש מכל שליח ציבור.
בנוסף, הרב לונדין בטורו "מחזיר את המונח לבעליו" וטוען כי אותם המעלילים הם אלו המבטאים באמת את מהותו של הביטוי "אוכלי מוות". אך גם אם השימוש במושג תואם את שיטתו, המונח הזה הוא חרב פיפיות. מדובר בדימוי דמוני, שהשימוש בו לתיאור יהודים – ולא חשוב מאיזה צד – לא מוסיף אור. זעמו של כבוד הרב מוצדק, אך דומה כי בחירתו לנקוט מידה כנגד מידה לא מוסיפה צדק.
כמי שרואה בשותפות בין כל הציונים תנאי הכרחי לקיומה של מדינת ישראל כחברת מופת, הצטערתי באותה מידה מהטלת הדופי במשפחת סטרוק וממה שעלול להתפרש כהטלת אשם קטגורי במגזר שלם.
לו היה המאמר מפורסם בעיתון "הארץ", ייתכן והשפה הנוקבת הייתה משיגה חשבון נפש אצל המחנה שבחר בכינוי הנפסד "אוכלי מוות". אך משדברי הרב פורסמו בבמה הזאת, הם אינם משכנעים את "הצד השני", אלא רק מלבים את תחושת הקורבנות והזעם בתוך המגזר. ונשאלת השאלה – מה התועלת בכך לעם ישראל בעת מלחמה ובכלל?
משנתו של הראי"ה קוק ראתה בכל חלקי העם איברים חיים של גוף אחד בדרך לגאולה. הראי"ה שנה כי "אהבת ישראל צריכה להתפשט על כל ישראל". דווקא בימים הללו של אויבים מבחוץ ומחלוקות מבפנים, עלינו להעז ולצאת מהמבצרים המגזריים המגוננים. על כל חלקי עם ישראל להוקיע שקרים והסתה, ובאותה נשימה להישיר מבט אל המציאות המורכבת ולא להיכנע לפוזיציה.
השותפות שאנו מגלים במילואים היא הדרך היחידה לניצחון ולגאולה – לא כקבוצה אידיאליסטית אחת, אלא כעם אחד המנצח בזכות השלם הגדול מסך חלקיו.