לאחרונה לא הצלחתי להסתדר עם אפליקציה די פשוטה שמותקנת לי על הטלפון. פעם, לפני כמה גרסאות, השתמשתי בה המון, אבל אחרי כל מיני עדכונים שנוספו מבלי שאבחר בהם, התחלתי להסתבך איתה. כשסיפרתי לבן שלי הוא לא התפלא, כאילו קיבל בהבנה שיש דברים בסיסיים שאימא לא מבינה בהם וצריך להסביר לה. הוא הראה לי בתוך רגע איך לפתור את מה שחיפשתי במשך שבועות. אופס, זה היה מתחת לאף.

כמה ימים לפני, כשעוד ניסיתי להחזיק פה זומים לטובת התלמידות הביתיות שניסו להרגיש קצת לימודים או שגרה, אחת מהן הסתבכה עם שאלון מקוון שהייתה צריכה לענות עליו. הבת הקטנה חשה לעזרה. היא ניסתה מפה והקישה שם, סגרה ופתחה, ובתום חמש דקות סידרה את הכול. הפעם היא ניצחה אפילו את האחים שלה. לפחות לא הרגשתי הישישה היחידה בחדר.

אני מתייחסת אל הטכנולוגיה ככזו שבכוחה לשרת אותי, ויודעת שאם אשתדל מספיק, אצליח לפצח אותה. אבל הדרך שלי ארוכה יותר מזו של הילדים שלי, ולפעמים, מה לעשות, אני מרימה ידיים, כלומר אצבעות, ומוותרת. הדור הצעיר, דור האלפא, מחובר לטכנולוגיה כאילו חיווטו בו משהו עוד כשהיה ברחם. אין לו עכבות, הוא לא חושש ללחוץ ולהזיז, לאתחל או למחוק. המחשבים והסלולריים לוחשים לו באוזן כמו בשפה סודית, שמובנת רק למי שנולד ב־15 השנים האחרונות. מבחינת החבר'ה האלה, הבינה המלאכותית היא החבר החדש בשכונה (לטוב ולמוטב, כן?) ואין להם פחד מללמוד דברים חדשים. ועכשיו, כשה־AI עומדת לכבוש עוד ועוד חלקות בעולמנו, יש להניח שהם יסתגלו אליה ואל מה שהיא מביאה הרבה יותר טוב ומהר מאיתנו. הם מוכנים לעולם שבמובנים רבים יהיה חדש.

עוד לפני הטכנולוגיה, הפסיכולוגיה והעולם המודרני נוטים לבלבל אותנו. פעם הפירמידה הייתה ברורה, אבא, לפעמים אבא ואימא, נמצאים בקודקוד, ואחריהם הילדים. כך זה היה בסדר חלוקת המנות בארוחת הצהריים או בסעודת השבת, באיסור החמור של ההפרעה לשנ"צ, וגם במקום של כבוד לאמירה החינוכית, האידאולוגית והערכית. אבא אמר, אימא אמרה, היה לזה מעמד.

אבל כבר שנים אנחנו מביטים אחרת בילדים. נותנים להם מקום, מקשיבים, רוצים שהם יצליחו ויהיה להם טוב. אנחנו שואפים לתת להם את המקום שלהם ולאפשר להם לממש את עצמם. כל זה מעולה וחיובי כשלעצמו, רק שלפעמים זה גם גורם לנו לפחֵד להפריע. לפעמים לא נגיד אמיתות גדולות וקטנות, לא נאמר מה צריך לעשות עכשיו, לא נעיר, לא נתריע, לא נגיד על רע שהוא רע, לא נמתח קו אדום, נשכח מה רצינו שיהיה הטון שנכון לבית.

ועוד משהו. אנחנו רואים את דור הבנים והבנות הזה, את הנוער שנותן מעצמו ומתנדב ועושה פי מאה ממה שאנחנו עשינו. דור שרואה את הצרכים של עם ישראל ושל ארץ ישראל ומשתדל להיות שם בשבילם, ופועל בכוחות אדירים. אנחנו גם מרחמים על דור שעבר קורונה ומלחמה ולא יודע איך נראית שנה שמתחילה בזמן ומסתיימת בזמן ובאמצע כל הימים הם ימי לימודים תקניים בלי סגרים או מלחמות. בשנים האחרונות הקרקע שבני הנוער פוסעים עליה איננה מוצקה, והקירות לא יציבים. הם נדרשים לגמישות ויצירתיות וכאלה יש להם בכמויות, אבל מסגרת ומחויבות לטווח ארוך פחות מדברים אליהם.

גלון של סבלנות

ולתוך כל ההססנות הזאת, הטכנולוגית, הפסיכולוגית, העכשווית, מגיע הציווי "והגדת לבנך". כן, אנחנו, ההורים והסבים, מצווים לספר לדורות הבאים את האמיתות הגדולות של העם הזה. את השעבוד והצרות, את העינויים הגדולים, את זה שכמעט אָבדנו שם, במצרים. לספר איך בכל זאת נשארנו עם ואיך לא שינינו את שמנו ולבושנו ושפתנו. היו לנו זהות, וצניעות ותרבות משלנו, ולא ידענו מה יהיה, ועשינו את מה שציוו אותנו בלי לדעת, ופחדנו מאוד, וראינו ניסים גדולים ועדיין לא ידענו לאן זה הולך. ויצאנו ממצרים, ושוב היססנו, וזה היה מפחיד מאוד, ושוב ראינו ניסים גדולים והאמנו בה', ויצאנו לחירות והפכנו להיות לעם שהביא אביב לכל העמים ובשורה מוסרית גדולה, ומאז אנחנו בשליחות הזאת, שהיא אף פעם לא קלה, אבל היא ייחודית והיא הופכת כל אחד מאיתנו למי שהוא, ודורשת ממנו להיות קצת יותר טוב.

את כל הדברים האלה, ועוד רבים, דור המבוגרים הוא זה שמעביר לצעירים בחג ההולדת של עם ישראל. זה הכיוון, מדור לדור, ממבוגרים לצעירים, בלי קשר לטכנולוגיה או בינה מלאכותית, יכולת השתכרות או השכלה. כי יש דברים שאינם תלויים בכל אלה. כי המבוגרים הם אלה שמכוונים וסוללים את הדרך. בני גיל הזהב שבינינו יודעים להעריך את קיומה של מדינת ישראל ויכולים לתת לכולנו פרופורציה תמיד, ובמיוחד עם כל מה שעובר עלינו עכשיו. הם יכולים לתת לנו עוד גלון של סבלנות גם אם נגמר לנו, ולהעניק לנו כל כך הרבה מניסיון חייהם, מהחוויות שלהם, מהמתינות שמגיעה (בדרך כלל) עם השנים.

כן, אפשר להתאים את המסר ואת האופן שמדבררים אותו לילדים, לאופי שלהם, למקום שבו הם עומדים בחיים. לא צריך להתעלם מכל אלה. להפך, את המסרים צריך להתאים כך שיהיו רצויים ומקובלים והשומע ירצה לשמוע עוד. אבל ההתחשבות הזאת, ההליכה עם הנער על פי דרכו, לא יכולה למחוק את הדרישה האמיתית לחינוך.

לפני הרבה שנים הייתי בקורס הדרכת הורים אצל זיווה מאיר. בשיעור הראשון היא שאלה את כל האימהות המותשות שהיינו, מי נתן לנו מנדט לחנך את הילדים ולהראות להם דרך. כשהשתיקה עברה את גבול הטעם הטוב, היא הצביעה למעלה ואמרה שהבורא, זה שהפך אותנו לאימהות ולאבות, זה שנתן לנו את הילדים, הוא זה שהעניק לנו את הסמכות וגם את המחויבות להיות המחנכים שלהם. ככה פשוט. אפשר להשתכלל בזה, אפשר ללמוד איך, אפשר לנסות להיות טובים יותר במקצוע לחיים הזה שנקרא הורות, אבל המטלה והשליחות, הכוח והאחריות הוענקו לנו מעצם היותנו הורים. והגדת לבנך. בהצלחה.

Ofralax@gmail.com