באחד הממ"דים שננעלתי בהם בשבוע שעבר נתקלתי במקרה בספרון "והיום עוטפים בזה דגים" מאת אורי אורבך וחגי סגל, לקט נבואות חורבן שפורסם בשנת 1992. עלעול סתמי הביא אותי להפצצת הכור בעיראק בשנת 1981, זו שחמוצי המלחמה הנוכחית מזכירים לחיוב כפעולה כירורגית יחידה שהובילה לזניחת תוכנית הגרעין של סדאם חוסיין, לא הסתבכות במלחמה ארוכה.

איך סיקרו אותה בזמן אמת? "הפצצת הכור האטומי בעיראק היא מעשה טירוף" (מאיר פעיל, מעריב, 10.6.81); "ישראל נכנסת לקטגוריות של מדינות מטורפות... מי יודע אילו השלכות חמורות יהיו להפצצה הזאת" (פרופ' דניאל עמית, על המשמר); "אין לבעיה זו פתרון צבאי, הפתרון היחידי הוא פירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני" (אורי אבנרי, הארץ); "בגין – המהמר הלאומי של ישראל" (ויקטור שם־טוב, על המשמר); "ההתקפה היא מעשה אלים, חסר הצדקה ובעל הישגים לטווח קצר בלבד" (מאמר מערכת, ניו־יורק טיימס).

הגדיל לעשות עמוס קינן בידיעות אחרונות: "הפצצת הכור האטומי בעיראק היא פשע לאומי, היא הימור פוחז וקליל על גורלו של עם ישראל, היא התגרות בנצח ישראל, היא מותירה אותנו לבדנו בעולם ללא בעלי ברית, והיא מתירה את דמנו והופכת אותו הפקר... אני מאשים את מנחם בגין בזה שהוא חיפש מלחמה בכל מחיר לפני הבחירות. אני מאשים אותו בזה שלא אמר לעם את האמת, לא חיפש הסכמה לאומית למעלליו המפוקפקים, והרצון לשמור על כיסאו היה והינו אצלו חזק יותר מהשיקול הלאומי של טובת עם ישראל".

מדובר בטקס קבוע. זה קרוב לשלושה שבועות שהרוב הגדול של אזרחי ישראל עומד ומשתאה מול רסס אינפנטילי שמושפרץ לעברו כמעט בכל פתיחה של הטלוויזיה והרדיו, או גלילה לא עלינו בטוויטר. דומה שכגודל ההישגים הצבאיים והמדיניים, גודל הנהי וההסברים הפתלתלים על כך שמדובר למעשה בכישלון נורא וקונספירטיבי. כשמישהו מעיר שלהתלונן על המצב הקשה זה לגיטימי וטבעי, אבל כשעוברים לדיון הביטחוני־מדיני מומלץ להתחשב פה ושם גם במציאות הריאלית, הוא מותקף כספרטני צמא־דם שמנסה לדכא ביקורת. גם זה חלק מהטקס על שם עמוס קינן:

"הרי אנו כבר על סף הדיקטטורה. חונטה צבאית בת שלושה אנשים מחליטה. מפחידים את האופוזיציה ועורכים בה לינץ' המיועד לבוגדים. סותמים את פי אמצעי התקשורת. מתגרים במנהיגי כל האומות, מבזים ומשפילים אותם, ולא נחים עד שלא משפילים גם את ארצות הברית" (ידיעות אחרונות, 12.6.81).

נותר רק להעתיק ולהדביק בעיתון של היום, ולהיחשב פרשן בכיר.

יום־יומיים, שבוע־שבועיים

אלוף במילואים עמוס ידלין, אחד הטייסים שהפציצו את הכור העיראקי, מקפיד לשמר במלחמה הנוכחית את רקורד התחזיות המביכות שלו, בלי טיפת משוב עצמי. הוא הלחיץ את העם שבוע לפני הזמן עם המלצה שלא לטוס לחו"ל, ובערב הראשון של "שאגת הארי" כבר ידע לספר שיהיו "גלים חזקים יום־יומַיים. הצעה לאיראנים תחזרו עכשיו לז'נבה, אבל הנשיא מכתיב לכם מה עושים. אפס העשרה, אין טילים". ביום התשיעי למלחמה, שנמשכה למרבה ההפתעה יותר מיום־יומיים, אבחן ידלין את המוטיבציות האיראניות: "אין לי ספק שהם היו רוצים לפגוע רק במטרות צבאיות". זוהי כנראה הסיבה לכך שהם משגרים טילי־מצרר שמטרתם לכסות כמה שיותר שטח ולא לפגוע באופן ממוקד. חמישה ימים אחר כך צפה ידלין בערוץ 12 שהמלחמה תימשך "עוד שבוע־שבועיים". קיבלנו הארכה.

פיזור הערכות על קיפול אמריקני בטרם עת הוא נדבך קבוע בטקס. "מכל בליל ההודעות הסותרות האלה, ניכר שהנשיא מחפש דרך לסיום המלחמה" (ברק סרי, 10.3.26). כבר ביום השני למבצע "שאגת הארי" פרסם נחום ברנע בידיעות אחרונות טור שכותרתו "טראמפ רוצה לסיים", וגם הוא ידע לפרט על קיצור לוחות הזמנים: "ערב פתיחת המתקפה על איראן האמריקאים רצו מבצע בן 4־5 ימים, שיחזיר את איראן מוחלשת אל שולחן המשא ומתן. לפי מקור אחד, גורם אמריקאי העביר לאיראן הצעה עוד יותר מפליגה במיידיות שלה. באמצעות מתווך, כנראה איטליה, הוא הציע להגיע להסכם הפסקת אש היום או מחר. האיראנים דחו את הרעיון על הסף".

אין ספק שברנע יודע מה רצו האמריקאים, שכן שבוע לפני פרוץ המלחמה פסק ברנע נחרצות שהם לא יפציצו מה שלא קשור לגרעין. "כאשר מנפים מהנאום את הקשקשת, נחשף החזון. טראמפ מצמצם את המשא ומתן עם איראן לנושא אחד: הנשק הגרעיני. סוגיית הטילים ירדה מהפרק (או ייתכן שהונחה על כתפי חיל האוויר של ישראל, אם וכאשר טראמפ יחליט על פעולה צבאית); ירדה מהפרק סוגיית השלוחים, הפרוקסים; ירדה מן הפרק סוגיית הלגיטימיות של המשטר והטבח שעשה באזרחיו" (ידיעות אחרונות, 21.2.26).

מה שמדהים אצל ברנע הוא שמדובר בשידור חוזר לאבחנותיו מיד אחרי טבח שבעה באוקטובר. ב־8 בנובמבר 2023, שבוע וחצי לכניסת צה"ל לעזה, כתב ברנע כי "לא בטוח שאחרי הפוגה אפשר יהיה לחדש את התמרון הקרקעי". וכשחזר התמרון והתרחב גם לחאן־יונס, בתחילת דצמבר 2023, פסק הפרשן הבכיר של ידיעות אחרונות ש"זה יהיה כנראה המהלך הקרקעי האחרון במלחמה" וש"סבב הלחימה הקרקעית בחאן־יונס לא יוכל להימשך מעבר לעשרה ימים עד שבועיים". שבוע אחר כך סיפק כותרת נוספת, "ג'ו ביידן אומר לנתניהו די", והעריך כי "ביידן, שהשקיף קודם על המלחמה עם לוח שנה ביד, משקיף עליה עכשיו עם סטופר. עוד שבוע, עוד שבועיים, השעון מתקתק".

בחזרה למלחמה הנוכחית. חודשיים של להג באולפנים לפני התקיפה סיפקו חומרים למכביר על טיב הערכתם של מומחינו ביחס לאמריקנים. אסף (פיזר) כהן, לשעבר סגן מפקד יחידה 8200, תיאר שבוע לפני התקיפה כיצד "הנשיא טראמפ אומר אני חייב לתקוף כי הבאתי את כל הכוח הזה. בואו נחליף קצת מהלומות, אני אתקוף קטן, אתם תגיבו קטן, ואז נוכל לחזור לשולחן הדיונים ולהמשיך משם".

תא"ל במילואים גיורא ענבר התנבא בערוץ 13: "אני לא רוצה לזלזל, בטח לא בחשש והרגשות של אנשים, אבל אני חושב שהסבירות היא לא גבוהה". זה היה חמישה ימים לפני התקיפה. אל"מ במיל' קובי מרום העריך ש"ישראל לא תצטרף בשלב הראשון", וראש המל"ל לשעבר אייל חולתא אמר בשידור רדיו בסוף ינואר: "אני לא מתרשם שמה שטראמפ מחפש עכשיו זה מתקפה רחבה שבעקבותיה האיראנים יירו טילים על כל האזור, ואז הוא ייגרר פה לשבועות. הרי אם הוא מתחיל הוא צריך לסיים".

בעד הטוב ונגד הרע

כפי שראינו, לשורש טר"ף יש מקום של כבוד בטקס הפולחני הקבוע שפוקד את התקשורת הישראלית נוכח הצלחות צבאיות. 25 דקות בדיוק לאחר מכת הפתיחה של ארה"ב וישראל באיראן ב־28 בפברואר, תהה יוסי מלמן, הפרשן הצבאי הוותיק: "למה זה היה טוב הטירוף הזה לפתוח במלחמה?" רק בדצמבר האחרון העריך מלמן כיצד תיראה המלחמה. לדבריו, "הפעם איראן לא תשגר 50 טילים ביום אלא מאות, ותרכז על מטרה אחת או שתיים – הקריה ותל־אביב. גם אם רק שליש מהם יחדרו ויפגעו, זו עוצמה שלפי דיוויד אולברייט מתקרבת לפצצת האטום שהוטלה על הירושימה".

גם אצל מלמן מדובר בשידור חוזר. עשרה ימים לפני מבצע עם כלביא ביוני האחרון, כתב מלמן בהארץ ש"אנחנו מבזבזים מיליארדים על תקיפה שלא קרתה ולא תקרה". משקרתה התקיפה, פסק כי "החלטת נתניהו להורות על תקיפה זה מעשה טירוף. את האמת נדע כאשר איראן תגיב". יומיים אחר כך כבר הספיד ש"האופוריה הייתה קצרה. אני ממליץ שנחתוך הפסדים. תפנו לטראמפ שיפסיק את הטירוף בהסכם סביר. אחרת, בסוף נתחנן להפסקת אש ואיראן תסרב".

בפק"ל הקבוע של מומחי הביטחון המלהגים יש כמה סיסמאות שחוקות: אסטרטגיית היציאה, היום שאחרי, הימור מסוכן. אבל עולה על כולנה הדרישה הפבלובית לסיים את הלחימה מיד אחרי מכת הפתיחה, ולהגיע להסדר מדיני. שכן מלחמה זה רע ושלום זה טוב, לא משנה עם מי. טרם חלפו 24 שעות מהמתקפה המשולבת על משטר הטרור האיראני, ואלוף במיל' ישראל זיו טען ש"יותר ריאלי לנסות לחתור עכשיו להחתים אותם על הסכם שהוא טוב, שאגב אפשר גם לפקח עליו, ואם הם מפירים אותו אז חוזרים".

זיו היה נאמן כנראה לתחזית הפסקנית והשגויה שהעניק יממה אחת קודם, שעות ספורות לפני תחילת המתקפה: "הוא (טראמפ) ילך על כיוון של תקיפות יותר קצרות, מסיביות, אופי התקיפות יהיה כנראה שונה – הוא לא ילך על מטרות שלטון, כי במטרות שלטון אתה בעצם סוגר את הדלת. אז הוא ילך על מטרות צבאיות" (ערוץ 12, 27.2.26). שבועיים קודם לכן קבע שישראל לא תקבל את מבוקשה מהנשיא טראמפ: "הכול מכוון להסכם פעם אחת, ופעם שנייה זה כנראה ילך על גרעין, ולא על ההרחבה שישראל רוצה אותה".

פתיחת המערכה הנוספת מול חיזבאללה הובילה את האלוף במיל' זיו לקבוע ש"בלבנון נקלעה ישראל למארב עצמי", שכן "חיזבאללה התאושש במידה לא מבוטלת" (מעריב, 17.3.26). הוא שכח כנראה שרק בנובמבר האחרון לעג ברדיו להתעצמות חיזבאללה וטען ש"יש התאוששות, אבל בין זה לבין איום ביטחוני על ישראל המרחק הוא מאוד גדול... הופכים את זה לסכנה ברמה לאומית, וזה בעצם יותר קמפיין בחירות מאשר דבר אמיתי". את דבריו קינח במנטרה הקבועה: "לעשות מלחמה זה קל, לעשות שלום או הסדר מדיני – זה דבר הרבה יותר מורכב".

ברוכים הבאים למזרח התיכון

ניתן היה לצפות שמלחמה כתף אל כתף עם הצבא האמריקני תפטור אותנו מחלקים קבועים של הטקס כמו אזהרות שאיבדנו את תמיכת ארה"ב, או הטענות שהנשיא עוד רגע מקפל אותנו, אבל עינינו הרואות שלא כך. הזויה מכולן הטענה המשונה, שהשמיע גם ניצב בדימוס אריה עמית, ש"מלחמת 'ביטול הבחירות' החלה". סביר בהחלט לטעון שפוליטיקאים מודעים להשלכות הפוליטיות של החלטות מתחום הביטחון, אבל המחשבה שמבצע שאגת הארי נועד כל כולו לאינטרס פוליטי היא קונספירציה מופרעת במיוחד. מדהים לראות אותה נפלטת מפיות כה רבים בשבועות האחרונים.

הם למעשה טוענים שנשיא ארצות הברית טראמפ, מפקד סנטקום בראד קופר, הרמטכ"ל אייל זמיר, מפקד חיל האוויר תומר בר, ראש המוסד דדי ברנע ועוד שורה ארוכה של גורמים המעורבים בהחלטה הזאת, כולם התגייסו כדי לסייע לקמפיין הליכוד שכן אנחנו בשנת בחירות. למציאות אין משמעות: ההפגנות באיראן לא התקיימו, מפעלי ייצור הטילים הבליסטיים לא פעלו, מבצע עם כלביא היה כנראה הזיה קולקטיבית, ו־47 שנים של הפצת טרור ואיומי השמדה התאדו מהזיכרון. הדבר היחיד שמתקיים בעולמם של הקונספירטורים הוא עמודת המנדטים של נתניהו בסקרים של מכון מדגם.

זו בדיוק הבעיה עם המתאוננים של דורנו. התלונות על הקושי לרדת למקלטים מובנות בהחלט, השאיפה לנורמליות היא בריאה ונצרכת, והטלת ספק במהלכי המלחמה עשויה למלא תפקיד חשוב והכרחי. אבל ההתייחסות לעצם הצורך שלנו להילחם באיומי השמדה כאיזה תחביב מיותר של פשיסטים מטורפים היא אינפנטיליות לשמה. מישהו שכח לספר להם שישראל הוקמה במזרח התיכון, ושהיא מוקפת מאז בחצי מיליארד אנשים שרבים מהם מבקשים את השמדתה. מתישהו הם יצטרכו להפנים ש"השמדנו את הרוב" אין פירושו שהשמדנו את הכול, ושבאותו נאום אחרי עם כלביא, שבו הצהיר נתניהו ש"הניצחון הזה יעמוד לדורות", הוא גם הדגיש, כמה שורות אחר כך, ש"אם מישהו באיראן ינסה לשקם את הפרויקט הזה – נפעל באותה נחישות, באותה עוצמה, לגדוע כל ניסיון כזה".

במלחמת ששת הימים איבדנו בממוצע 120 חיילים בכל יום. מאיר אריאל, שהשתתף בשחרור העיר העתיקה, כתב אחריה את "ירושלים של ברזל" כמחאה על האופוריה ששררה, ועל המחיקה של מוראות המלחמה ואובדן חבריו. את מחירי האופוריה הזאת שילמנו בריבית, כך נהוג לטעון, במלחמת יום הכיפורים. גם לדור שראה את טבח שמחת תורה, לא מומלץ לחזור לימים שבהם אסור לבקר את מהלכי הצבא והממשלה או לתת ביטוי למצוקה אישית. אבל מנגד, גם לא בריא לשקוע באווירת נכאים כפויה וטקסית בכל פעם שקורה למדינת ישראל משהו טוב. לא בריא וגם לא מקצועי. אוסף התחזיות השגויות לתפארת של מומחינו מעיד על כך כאלף עדים.