אחרי מכת הפתיחה המוחצת והמשולבת של ארה"ב וישראל באיראן הגיעה התגובה. היא אומנם לא הייתה קינטית אלא תודעתית, ולא הונחתה על ארה"ב אלא על ישראל.

בממשל האיראני ובימין והשמאל הקיצוני רק המתינו לשעת כושר כדי לסדוק עוד קצת את תדמיתה של ישראל במערב. גם הבדלנים האמריקנים, שאינם עוינים את ישראל אך מתנגדים להתערבות צבאית אמריקנית במזרח התיכון, המתינו להזדמנות כדי להמחיש לציבור בארצם עד כמה רעה ההתערבות במלחמות ״של אחרים״.

את חברי הקבוצות הללו משרת נרטיב פשוט: ישראל הקטנה גררה את ארה"ב הגדולה למלחמה נגד רצונה. תרמה לכך אמירה של ידיד ישראל, מזכיר המדינה האמריקני מרקו רוביו, שהשתמע ממנה כי ישראל הודיעה לאמריקנים שהיא מתכוונת לתקוף, ובשל הסכנה לחיילי ארה"ב נאלצה המעצמה להצטרף לתקיפות. רוביו הבהיר את דבריו לאחר מכן, והנשיא דונלד טראמפ אף קבע שישראל לא גררה אותו למלחמה אלא הוא זה שגרר את צה"ל. אך ללא הועיל – הנרטיב תפס אש והתפשט.

הנרטיב הזה הסתעף מהר מאוד, ואף הקצין לתאוריות קונספירציה אנטישמיות, שהבולטת שבהן היא ZOG – כינוי ל"ממשלה תחת כיבוש ציוני".

לפי תיאוריה זו, הממשל האמריקני וממשלות אחרות בעולם אינן משרתות את אזרחיהן, אלא כפופות לאינטרסים של ״הציונים״ - וברור שהכוונה היא ליהודים. את התיאוריה הזו, גם אם לא בשמה, מקדמים אנשי ימין קיצוני כמו טאקר קרלסון, אנשי שמאל קיצוני וגם בכירים בממשל האיראני.

לתיאוריה נוספו הסתעפויות, שחלקן מכנות את המבצע ״זעם אפשטיין״ - פרפרזה על שם המבצע בארה״ב, "זעם אפי" - כדי לקשור אליו את עבריין המין היהודי המורשע ג׳פרי אפשטיין. כך הם מנסים לרמוז שההחלטה האמריקנית לצאת למבצע נועדה לשבש את חקירות הקשר בין הממשלה ובין אפשטיין, וגם שהיא קשורה למוסד, שטענו שהפעיל אותו.

גם אם רוב הציבור לא מאמין בתיאוריות קשר על שליטה יהודית עולמית, המזכירות את "הפרוטוקולים של זקני ציון", חלקים ניכרים בציבור עדיין סבורים שהייתה לישראל השפעה לא מידתית על ההחלטה של הנשיא טראמפ לתקוף את איראן. אם התפיסות האלה ימשיכו להשתרש, ישראל עלולה להצטייר כאבטיפוס של מדינה נצלנית שגוררת את ארה"ב להרפתקאות במזרח התיכון במחיר יקר בדם. המיתוג הזה מסוכן מאוד לישראל, במיוחד בהתחשב בטראומות הקולקטיביות האמריקניות מההסתבכויות הקודמות במזרח התיכון בעיראק ובאפגניסטן.

ניכר שהתפיסות הללו לא קנו אחיזה בקרב גורמים מובילים בממשל. שר המלחמה פיט הגסת׳ מהלל את ישראל כשותפה מוכשרת, וכמוהו גם הנשיא ואחרים. אולם אם התפיסה תהפוך לרווחת בציבור האמריקני, מקבלי ההחלטות לא יוכלו להתעלם ממנה. במצב כזה יש סכנה אמיתית לערעור הברית האסטרטגית בין ישראל לארה"ב, באופן שישנה את המציאות הישראלית ללא היכר.

על ישראל לפעול בשתי אסטרטגיות, שאחת מכוונת לשמרנים ולבדלנים, ואחת לפרוגרסיבים. לשמרנים ולבדלנים יש להסביר מדוע התקיפות באיראן משרתות באופן מלא אינטרסים אמריקניים. איראן מפתחת טילים המסוגלים להגיע עד לשטחה של ארה"ב - איום ישיר על אזרחיה - והיא גררה את המשא ומתן כדי לשקם את תוכנית הגרעין שלה, המאיימת על ארה"ב. לבסוף, ישראל רוכשת נשק אמריקני, והלחימה עצמה מוסיפה לערכה של התעשייה הביטחונית בארה"ב כשהיא מדגימה על עליונותה על תעשיות ביטחוניות אחרות.

לפרוגרסיבים יש להדגיש שישראל הייתה מקבלת פתרון דיפלומטי שמסיר את איומי ההשמדה שאיראן מנסה לממש באמצעות תוכניות הגרעין, הטילים וכוחות הפרוקסי (שלוחים), אך איראן לא הסכימה אפילו לדון בשניים משלושת הנושאים האלה - ולכן היה הכרח לפעול.

יש להדגיש את העמידה הישראלית לצד העם האיראני, נגד משטר רצחני ודכאני שטובח במפגינים ורודף גולים בארצות מושבם. באופן לא מפתיע, את הנקודה האחרונה הבינו הגולים היטב, והם מהללים את ישראל בהפגנותיהם. יום אחד אולי גם אזרחי המערב יבינו.

אופיר דיין היא חוקרת במכון למחקרי ביטחון לאומי  (INSS) ומחברת הספר "אינתיפאדה על ההדסון"