השורות האלה נכתבות בתום 12 ימים למלחמת איראן השנייה, ומצב הרוח הלאומי כבר הספיק לעבור כמה תנודות. הימים הראשונים התאפיינו בשמחה גדולה ומוצדקת. זו הייתה מכת פתיחה מרשימה מאין כמוה לאומה שאורגת סביב ישראל "טבעת אש" - שנועדה להשמידה בסופו של דבר, לפי ההצהרות של מנהיגי איראן.
אבל בתוך יממות כבר התחילו הקיטורים: מה עם אסטרטגיית היציאה? כמה זמן עוד יושיבו אותנו במקלטים? אחד מיקירי האומה בימים כתיקונם, פרופ' יורם יובל, הותקף בחריפות ברשתות על שהעז לנזוף במייללים. אחרים הזכירו, מנגד, שתושבי לונדון עמדו במלחמת העולם השנייה מול שנתיים רצופות של בליץ נוראי, ולרשותם לא עמדו מרחבים מוגנים במקומות העבודה, המסחר והבילוי.
כאלה אנחנו, כפי שכבר נאמר במקורות העתיקים: עולים לכוכבים, או יורדים עד עפר. אבל יותר משיש כאן תיאור אמפירי של מצב היהודים בפועל, יש כאן תיאור פסיכולוגי של מצב הרוח היהודי, שמתחלף בקלות, הלוך ושוב, בין אופוריה לתחושות חורבן.
הכי מעניין
רק לפני שנתיים וחצי, ב־7 באוקטובר, היינו בחוויית חורבן. והנה, לפני פחות משבועיים הרגשנו חוויית ניצחון מוחלט. ועכשיו, כעבור 12 ימים בלבד, אנחנו מגלים שהגאולה השלמה שוב בוששה לבוא, ועדיין צפויות לנו התכתשויות גם מול איראן וגם מול חיזבאללה.
מקלט ציבורי בתל אביב, מבצע שאגת הארי. אילוסטרציה | צילום: חיים גולדברג / פלאש 90
בעולם הפסיכיאטריה קוראים להפרעה הדו־קוטבית הזו "מאניה־דיפרסיה".
התנודתיות הזו יכולה להיות מובנת לנוכח ההיסטוריה היהודית. יותר מדי פעמים חווינו חורבנות, פוגרומים ומעשי טבח המוניים. כל יציאה מסכנה מביאה אותנו לאופוריה, וכל חזרה לסכנה מורידה אותנו באחת לתהומות הדיכאון.
אבל הנסיבות המקילות לא יצילו אותנו מתשלום מחיר ההפרעה הזו. טעות הייתה לחשוב ש־7 באוקטובר הוא חורבן. למיטב הבנתי, גם אילו חלילה היו מצטרפים איראן וחיזבאללה למתקפת חמאס, המכה הייתה כמובן קשה בהרבה - אבל לאו דווקא בגדר חורבן.
באותה מידה טעות הייתה לחשוב שפתיחת מבצע שאגת הארי תביא אותנו לקץ ההיסטוריה, או לפחות לקץ העימות עם שונאינו במזרח התיכון. בכלל, אירועים נקודתיים יכולים להאיץ תהליכים לכיוון זה או אחר, אבל אינם משנים בדרך כלל לבדם את כל ההיסטוריה.
עם ישראל, שידע להיחלץ מאינספור מפלות וחורבנות - אפילו מן השואה הנוראה של המאה ה־20 - לא צריך לחשוב שאיום כלשהו הוא סוף הדרך. גם הישג כלשהו, גדול ככל שיהיה, אינו קץ התלאות. חיינו הלאומיים והאישיים לעולם דומים למרוצי המכוניות ממשחקי המחשב: כל הצלחה במניעת התנגשות עם מהמורה כלשהי רק מבטיחה את ההיתקלות במהמורה הבאה, וכל כישלון יכול להביא אחריו את ההישג הבא.
בחיים האישיים אפילו אימת המוות הוודאי הממתין לכל אחד מאיתנו אינה משביתה את שמחת החיים שלנו לאורך הדרך. גם ההישגים הגדולים ביותר שלנו לא מנטרלים את הידיעה שברגע כלשהו נתמודד שוב עם אתגרים קשים ועם סופיות החיים עצמם. קל וחומר שכך צריך להיות בחיינו הלאומיים, שכבר הוכיחו פעמים רבות יכולת התאוששות מופלאה גם מאסונות גדולים. גם אם יש בהם סכנת סופיות, היא ודאי אינה הכרחית.
השקיעה בדיכאון מסוכנת ליכולת העשייה, אבל גם השקיעה באופוריה מסכנת ופוגעת באינסטינקט הזהירות. לפני כשישים שנה כבר חווינו טלטלה דומה, כשהפחד מהשמדה בידי חילותיו של גמאל עבד אל־נאצר התחלף בתחושות אופוריה על ההישג הגדול של מלחמה שבשישה ימים הכריעה שלוש מדינות ערביות ושילשה את שטחה של ישראל. היהירות והשאננות שנולדו מהאופוריה הזאת הביאו עלינו אחר כך גם את המכה הקשה של מלחמת יום הכיפורים.
אנחנו מאוהבים מדי בהגדרות מוחלטות לאירועים - בין שאלה ניצחונות ובין שאלה כישלונות. אבל מכיוון שאין קץ להיסטוריה לפחות עד אחרית הימים, כל ניצחון יכול להיות מבוא לאתגר הבא, וכל מכה יכולה להיות מבוא להישג הבא. ממילא כדאי להיזהר מן המאניה ומן הדיפרסיה גם יחד.