אני מנסה לנסח לעצמי מה אני מרגיש עכשיו. שבועיים למלחמה. כלומר, למלחמה שבתוך המלחמה הגדולה, האינסופית. מה אני מרגיש. קודם כול ולפני הכול אני עייף, עייף מאוד, מלילות בלי שינה. רוני הקטנה ישנה גרוע, ואחרי כל אזעקה היא לא נרדמת, וקשה להרדים אותה, אז הלילות מרוטים כאלה, וקשים. ואני עייף גם מהמלחמה. עברנו עוד סבב ועוד סבב ועוד אחד, פעם בעזה פעם בלבנון פעם באיראן פעם מול החות'ים. הפוליטיקאים שלנו אוהבים להתגאות בעורף הישראלי, ובחוסן הישראלי, אבל להיות עורף עם חוסן זה דבר מעייף. והכי אני עייף מלהיות אבא. אני מותש מאינספור ניסיונות מביכים לתווך את המציאות לילדים שלי, להרגיע אותם כשאני בכלל לא רגוע, לייצר להם סדר יום ברור, עם איזושהי שגרה, כשבחוץ משתוללת מלחמת עולם.

שבועיים למלחמה, מה מרגיש בן אדם במלחמה. אני מרגיש קטן. אני מרגיש בן אדם קטן בעולם גדול. ארצות הברית נלחמת ברפובליקה האסלאמית של איראן, ואיראן מחזירה מלחמה, היא תוקפת את כל המדינות שסביבה, וגם את ישראל, אני מסתכל על התמונות ועל הסרטונים בטלגרם, טהרן בוערת, מצבורי נפט עצומים נשרפים במשך ימים ארוכים, ספינת מלחמה עצומה טובעת במים, בונקרים מושמדים, שכונות שלמות נמחקות, כל תושבי הדאחייה בביירות נמלטים על חייהם, מלונות בדובאי נחרבים, שדה התעופה בדוחא נפגע קשות, ובתל אביב, חמש דקות מהבית שלי, נפל טיל והחריב בניין שלם. אלו הם חיינו בזמן האחרון. כל המזרח התיכון בוער. כל אתרי החדשות מלאים בתמונות איומות, של הבזקי אש, וענני עשן. אנשים נלחמים זה בזה. מדינות נלחמות זו בזו. כמו פעם, כמו תמיד. ואני רק בן אדם אחד קטנטן בעולם ששפיותו אבדה מזמן.

מה מרגיש בן אדם במלחמה. אני מרגיש בר מזל ומקולל. בתוך הגורל המשונה שאליו נקלעתי, כיהודי, כישראלי, בתוך המציאות הזו, אני אסיר תודה על מצבי היחסי. אני עם המשפחה שלי. יש לי ממ"ד, יש לי התרעות שמזהירות אותי מראש. יש לי אוכל, יש לי חשמל, יש לי דפים וטושים, קניתי בחנות צעצועים גדולה מין כדורסל קטן כזה, שאפשר לתלות על הדלת, ולזרוק עליו כדורים. אני בסדר, הכול יחסי. וביחס להכול, אני בסדר גמור. ומצד שני אני באמת מרגיש שקוללתי. אני לא רוצה לחיות חיים כאלה, שיש בהם כל כך הרבה אלימות ושנאה. אני לא רוצה להיות נרדף. אני לא רוצה להיות רודף. אני לא רוצה לגדל ילדים שיש להם פחד ושנאה בלב. אני רואה את פטריות העשן בטהרן ובלבנון ובעזה, וזה לא משמח אותי. המלחמה מדכאת אותי. ואני רק איש אחד, במלחמה שלא נגמרת, בר מזל ומקולל.

שבועיים למלחמת איראן השנייה, שנתיים וחצי למלחמת שבעה באוקטובר, ועדיין אין לי אמון בממשלה הזאת, ובאיש שעומד בראשה. אפס אמון. אני לא מבין איך יש מישהו שנותן בממשלה הזאת אמון. מהשנייה שהם עלו לשלטון – אנחנו באסון מתגלגל. זה התחיל עם הרפורמה. המשיך עם שבעה באוקטובר. ומשם אנחנו באסון מתגלגל. ואין מי שיקים ועדת חקירה לאסון הזה. ואין מי שייקח אחריות. מה זה אחריות בכלל! ועכשיו שוב מלחמה. והאמון שלי אבד. וזה לא מעניין אותי שאנחנו בתקופה היסטורית. וזה לא מעניין אותי שזו מלחמה שתיזכר לדורות. וקשה לי, לשבת במקלט ולחשוב שהאנשים הללו, הם אלו שמובילים את המערכה.

שבועיים למלחמה. שמתי לב שאני מספר לעצמי סיפורים נפלאים. שזאת המלחמה האחרונה, כמו בשר הטבעות, כמו בהארי פוטר, כמו במלחמת העולם השנייה, בסוף הכול מתכנס לקרב אחד מטורף, הטובים נלחמים ברעים, והטובים מנצחים! וזהו. נגמר. שמתי לב שזאת התקווה שלי. שכשהמלחמה הזאת תסתיים, סיימנו עם הדבר הזה שנקרא מלחמה. שעכשיו נוכל לגדל ילדים בנחת ובשמחה. אני יודע שזה נשמע תמים. אבל זאת האמת, זה מה שעובר לי בראש, הימים חולפים, הקרבות נמשכים, ואני ממשיך לספר לעצמי שזאת המלחמה האחרונה. זאת התקווה האומללה שבה אני נאחז בין ההתראות. כמה טובה האשליה.

אבל עמוק בלב אני יודע את האמת המרה. המערכה הזו תיגמר יום אחד. אבל המלחמה הבאה כבר בדרך. זו דרכו של עולם. זו המציאות במזרח התיכון. זה גורלו של העם היהודי מאז ומעולם. זאת האמת האיומה, הצורבת, המשפילה, המייאשת. אין באמת דבר כזה "מלחמה אחרונה". אני ישראלי משמע אני במלחמה. ועכשיו, בן אדם במלחמה שואל את עצמו שאלה, איך חיים בעולם כזה. איך מספרים לילדים את האמת המרה הזו. שזאת לא המלחמה האחרונה. זאת עוד שאלה שמעסיקה אותי בימים האלה. וגם לשאלה הזו אין לי תשובה.