בין מטוס האדיר לקדושה של מוסף

בנוסח אשכנז לקדושה של תפילת הימים הנוראים, הקהל והחזן תובעים־מבקשים: "אַדִּיר אַדִּירֵנוּ, ה' אֲדֹנֵנוּ, מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ... וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד". המילה "אדיר", החוזרת כאן כפעימת לב, אינה רק תואר של עוצמה; היא משמשת מעין מנסרה שדרכה משתקפים עולמות ערכיים שונים בחברה הישראלית.

בתודעה החילונית־מודרנית, המושג "אדיר" עבר תהליך של התמרה אל המרחב המוחשי. האדירות מתגלמת ביצירה האנושית, בהישגי המדע, ביכולת הצבאית ובקִדמה. לא לחינם נבחר השם "אדיר" עבור מטוס ה־35־F, חוד החנית של חיל האוויר הישראלי. בעיני האדם החילוני, המטוס מסמל את שיא היכולת האנושית, את העוצמה והעצמאות של המדינה הריבונית.

לעומתו, המתפלל החרדי שומע במילים "אדיר אדירנו" ביטוי בלעדי לגדלותו ולקדושתו של בורא העולם. האדירות איננה תכונה של כוח חומרי, מתוחכם ככל שיהיה, אלא של רוממות א־לוהית מוחלטת הנבדלת מכל השגה אנושית. הדגש הוא על הכרה בקטנות האדם מול האינסוף, ועל הקדושה כמציאות עליונה שאינה זקוקה לכלים חומריים כדי להגדיר את תוקפה.

הציונות הדתית מבקשת להציב גשר מעל התהום הזו. בעיניה, האדירות הא־לוהית מתגלה דווקא דרך מעשי האדם בעולם. הקדושה אינה נשארת בשמיים; היא יורדת כביכול אל המציאות דרך השליח הפועל מכוחה. הטייס המטיס את מטוס ה"אדיר" אינו נתפס כתחליף להשגחה, אלא כביטוי לגבורה ולאחריות שמקורן בשליחות א־לוהית – גילוי של אדירות ה' בתוך דפי ההיסטוריה והעשייה הלאומית. אותה מילה משקפת אפוא שלוש נקודות מבט על המתח שבין שמיים וארץ, בין קדושה לכוח, ובין א־לוהות למעשה אנושי.

מכתב של אש

תפיסה רווחת היא שהישענות על כוח אנושי מבטאת חולשה אמונית, "כוחי ועוצם ידי" שבא על חשבון הביטחון בה'. ואולם כאשר צוללים אל עמקי המסורת היהודית, מוצאים תפיסה מורכבת הרבה יותר, הרואה דווקא בפעולה האנושית הנמרצת ביטוי של אמונה בוגרת ושלמה.

הראי"ה קוק, בחיבורו "עין אי"ה" (ברכות א, קמג), משרטט הבחנה דקה וחשובה ביחס שבין הנס לטבע. לדבריו, הנס דומה לחלב שהתינוק יונק מאימו. בשלב הראשוני והקמאי של חייו, האדם ניזון באופן פסיבי ממזון המגיע אליו מן החוץ, משום שאין לו עדיין כלים או יכולת לפעול בכוחות עצמו. אך כאשר האדם מתבגר, הוא מפסיק להיזקק להזנה חיצונית זו ומתחיל לפעול בתוך חוקי הטבע. הוא אינו תלוי עוד בהוריו אלא מפרנס את עצמו ומכין את מזונו.

דווקא פעולה זו, בתוך מגבלות הטבע, מבטאת מדרגה עמוקה יותר של אמונה. האמונה הבוגרת אינה מחפשת ניסים גלויים בכל רגע ואינה מחכה שהשמיים ייפתחו; היא מגלה את יד ה' המסתתרת בתוך מהלכי הטבע, הפיזיקה וההיסטוריה. בפסקה אחרת ב"עין אי"ה" (שבת ב, קצה), מתבטא הרב קוק בלשון חריפה יותר: "כי הנס והטבע שניהם מעשי ד' המה. אמנם הנס יבוא בהכרח כשאין האדם יכול להיות פועל, אם כן זהו אות כבר על קטנותו. והטבע הוא מעשה ד' עם האדם עצמו".

רעיון זה אינו חידוש של העת החדשה; הוא מבוסס על מדרש ידוע באיכה רבה (ד, טו), המתאר דרגות שונות של ביטחון בה' אל מול אויב: אסא מלך יהודה אמר: "איני יכול להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה הורג", וכך עשה ה'. בנו יהושפט אמר: "איני יכול לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה הורג", וכך עשה ה'. חזקיהו אמר: "איני יכול לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מיטתי ואתה עושה", וכן עשה ה'. ואולם השיא שייך לדוד המלך, שאומר: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם". דווקא דוד – המלך הלוחם, המזיע בקרב, האוחז בחרב – מוצג כבעל המדרגה האמונית הגבוהה ביותר. לא מפני שהוא סומך על כוחו, אלא מפני שהוא פועל במלוא העוצמה האנושית מתוך ידיעה שהכוח הזה עצמו הוא מתת א־לוה, וכי החרב המנצחת את האויבים היא חרבו של ה' המוחזקת ביד דוד.

הרצי"ה קוק נהג אף הוא להדגיש רעיון זה בפירושו לפסוק "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱ־לֹהֵינוּ נַזְכִּיר". לדבריו, אין פירוש הדבר שישראל מוותרים על רכב וסוסים (או על מטוסים וטכנולוגיה). גם לנו יש רכב וסוסים, וטוב שכך. ההבדל הוא בתשתית התודעתית. הדברים בנויים על אדני פירוש הר"ן בדרשותיו (דרוש י), על הפסוק "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". הר"ן מסביר: "עם היות שהכח ההוא נטוע בך, זכור תזכור הכח ההוא מי נתנו אליך ומאין בא". התורה אינה אומרת שה' עושה את החיל במקומנו; אנו עושים את החיל בכוחנו, ובלבד שנזכור מי הוא מקור הכוח המאפשר את העשייה הזו.

החיבור שבין עוצמה פיזית לשורשים רוחניים עמד במוקד שירה של נעמי שמר, "על כנפי הכסף רכובים", שנכתב בקיץ 1967. השיר, שהושמע לראשונה בנשף הניצחון של חיל האוויר לאחר מלחמת ששת הימים, נתפס בתחילה כהמנון של עוצמה צבאית וכשיר הלל לגבורתם של טייסינו, אך למעשה הוא רווי ברמזים מקראיים ומדרשיים עמוקים.

כאשר שמר מזכירה "דגלו עלי אהבה", היא מעוררת את הפסוק משיר השירים המבטא את האהבה האלוקית החוֹפה על ישראל. הדגל איננו תחליף לשכינה אלא סימן לנוכחותה; הוא מציין שעם ישראל חונה סביב מרכז רוחני אחד. "בני רשף" הוא דימוי למלאכי אש, ו"מכתב של אש" מהדהד את מעמד הר סיני ומחזיר אותנו ללוחות הברית שהיו "מכתב א־לוהים". האותיות כאש חיה רומזות לכך שהתורה והשליחות הלאומית אינן טקסט קר, אלא דבר ה' הפועם במציאות. אפילו תיאור המטוסים החולפים כ"להב החרמש" וכ"חץ שלוח" מתחבר לדימויים המקראיים של הגנה א־לוהית וגאולה.

ואולם בפרספקטיבה היסטורית, השירה שלאחר ששת הימים לא תמיד הצליחה לשמר את העומק האמוני הזה. תחת אדי האופוריה והניצחון המזהיר, חל תהליך של "כוחי ועוצם ידי". הדימוי של טייס הכותב "מכתב של אש" במרומים התפרש לא פעם כהחלפת אש התורה באש המנועים, והטייס הפך למעין ריבון חדש במקום ריבונו של עולם. השבר לא איחר להגיע בדמות מלחמת יום הכיפורים, שהטיחה את העם אל קרקע המציאות ולימדה אותנו כי הסתמכות על הכוח לבדו, ללא ענווה וחיבור לשורש, היא משענת קנה רצוץ. ואכן החל אז תהליך מסוים של חזרה בתשובה, ואף קם גוש אמונים, אולם כנגדו קם שלום עכשיו. העולם התרבותי נטה בבירור לטובת בקשת השלום וראיית העוצמה הטכנולוגית הציונית כתחליף ראוי לקדושה היהודית.

השילוב הראוי

מתוך השבר ההוא, ומתוך התבוננות מחודשת על הקיום הישראלי, עולה האתגר הגדול של דורנו: האיזון בין "קיר הברזל" ובין העומק הרוחני. לאורך עשרות שנים הצליחה מדינת ישראל ליצור עוצמה טכנולוגית וביטחונית יוצאת דופן. אחד הסמלים המובהקים לכך הוא חיל המדע, שקם מתוך הבנתו של דוד בן־גוריון כי עתידה וביטחונה של המדינה תלויים בעליונות מדעית וטכנולוגית.

בראייה מפוכחת, בן־גוריון אימץ למעשה את תפיסת "קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי. הוא הבין שגם בתרחיש האופטימי ביותר, נהיה עם של מיליונים בודדים מול עולם מוסלמי המונה למעלה ממיליארד בני אדם במעגלים השונים. במונחים כמותיים, לעולם לא ננצח בעימות חזיתי. לכן, הפתרון ההיסטורי של מדינת ישראל יהיה תמיד איכות המנצחת כמות.

ואולם האיכות הטכנולוגית אינה יכולה להתקיים לאורך זמן אם היא עומדת לבדה. עוצמה ללא עומק היסטורי, ללא תחושת קדושה וללא זיקה למקור הרוחני של קיומנו, תתקשה לעמוד במאמץ מתמשך. החזרה לארץ ישראל אינה רק פרויקט לאומי של הישרדות; היא נושאת מסר של צדק וחסד לאנושות. ללא יסוד ערכי, הניצחון בשדה הקרב עלול להפוך להפסד בשדה המוסרי.

מצד שני, עלינו להיזהר מהקצה ההפוך: עומק היסטורי וקדושה ללא כלים מעשיים, ללא חיל מדע וללא עוצמה צבאית, עלולים להוביל לחורבן. התורה אינה מתקיימת בחלל ריק; כדי להגן על נושאיה, היא זקוקה לכלים בעולם הזה. הכמיהה לקדושה אינה פוטרת אותנו מחובת בניית ה"קיר" הפיזי שימנע מאויבינו להשמידנו.

בניגוד לשירת השלום ולאופוריה של שנות השישים והשבעים, ב"מלחמת התקומה" הנוכחית אנו עדים לעליית קומה רוחנית. השפה המנשבת כיום מהחזית ומהעורף מבטאת שילוב של מוטיבים לאומיים ואמוניים עמוקים. הפעם "כנפי הכסף" אינן נתפסות כתחליף לריבונו של עולם, אלא ככיסא הכבוד שלו במציאות. הטייס המגן על שמי המדינה אינו "כותב מכתב של אש" במקום התורה, אלא פועל מכוחה של התורה והברית ההיסטורית.

החוכמה של דורנו היא לשלב בין שני העולמות: לשמור בחרדת קודש על העליונות הטכנולוגית והמדעית שנוצרה כאן בעמל רב, אך להוסיף לה עומק של זיכרון, אמונה וייעוד. רק החיבור בין "כנפי הכסף" ובין השורשים הרוחניים של עם ישראל, הוא שיעניק למפעל הציוני משמעות שלמה.

זהו האתגר הגדול הניצב לפתחנו: לבנות מדינה שאינה עוד מדינה ככל המדינות, אלא "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" המצוידת במיטב הטכנולוגיה. מדינה שבפיה מסר של צדק וייעוד מוסרי לאנושות, תוך שהיא רכובה על כנפי הכסף אך נשענת על אהבת ה' המוליכה אותה לאורך כל הדורות.