התבשרנו בסוף השבוע שעבר על מבצע מיוחד בבקעת הלבנון: יחידה צבאית פשטה באזור הכפר נבי־שית כדי לחפש את שרידי הנווט רון ארד, שנשבה בלבנון ב־1986. זה שנים רבות ההערכה המבוססת היא שארד נהרג בשבי, אם כי הנסיבות אינן ברורות. במבצע הנוכחי לא נמצאה גופתו של הנווט, והוא הסתבך לקרב אש מסוכן ומורכב בעומק לבנון, שבו למרבה המזל חולצו החיילים בשלום.

ישראל ביצעה כמה וכמה מבצעים מסוכנים כדי להתחקות אחר עקבות רון ארד. כל עוד הייתה אפשרות סבירה שהוא בחיים, מוחזק בשבי בלבנון או באיראן, הם היו מוצדקים. חטיפות בכירים, הפעלת סוכנים, שידול ושיחוד של מי שאולי ידע לפתור את החידה, הכול לגיטימי, כולל הסיכון - לפעמים הגדול - לחיילים ולסוכנים.

השאלה היא אם המשוואה לא משתנה באופן קטגורי מרגע שהמשימה מתחלפת מהשבת שבוי בחיים להשבת עצמותיו לקבורה. השאלה הזו היא מוסרית ולאומית; אם יש הבדל מהותי, הוא אמור להתבטא גם בפעולות שאנו מוכנים לנקוט כדי לממש את המשימות השונות.

הסוגיה הזו עלתה כמובן בעוצמה רבה במלחמה האחרונה, כשחמאס החזיק ברצועת עזה בגופותיהם של חללים ונרצחים מ־7 באוקטובר. הכינוי במערכת הביטחונית לעניין הוא "שו"ן קר", שמשמעותו שבויים ונעדרים שאינם בין החיים.

בהערה מקדימה נאמר שיש כמובן ערך רב ומוסכם בהשבת חללים לקבר ישראל. רובנו מוכן לשלם מחירים גבוהים כדי לספק למשפחות, ולאומה, את האפשרות להשיב הביתה את יקיריהם שנהרגו. אבל, וזה אבל חשוב, גם ההבדל ברור: אין כאן ערך של הצלת נפש כמו במקרה של שחרור משבי.

לכן הוויכוח הגדול בסוגיות הללו נסוב סביב פדיון חטופים ושבויים. על החיים אנו מוכנים לשלם מחירים גבוהים הרבה יותר, גם בהסכם וגם בסיכון חיילים במבצעים נועזים לשחרורם. ועדיין, אפילו במקרה החיים, יש סייגים. ברור שמחיר גבוה מדי יוצר תמריץ לחטיפות נוספות, ובמקרה הישראלי כולל לרוב גם שחרור טרוריסטים רוצחים בחזרה אל מדגרות השנאה שלהם, כלומר, יוצר סיכון מוגבר לאחרים.

משום כך המליצה ועדת שמגר, שהוקמה לדון בסוגיה, להפריד בין המשפחות לבין הדרג המדיני, מתוך מחשבה שכאב המשפחות והלחץ שלהן ישפיעו על מקבלי ההחלטות ויובילו אותם לשלם מחירים גבוהים מדי ברמה הלאומית. כמו ועדה בירוקרטית טיפוסית, גם ועדת שמגר איחרה את הרכבת, משום שהיום לא מדובר במפגש עם משפחות אלא בקמפיין ציבורי רחב, מתוקשר ואפקטיבי, כמו שהיה במקרה שליט.

הבעיה היא שמאז עסקת שליט טושטשה במידה רבה ההבחנה בין החללים המוחזקים בידי האויב לבין החיים. כך למשל, בדרישות קמפיין קפלן בזמן המלחמה "כולם עכשיו" ו"בכל מחיר", בשלטי החוצות שלהם, ובמניין המוחזקים בעזה, שנעשו בלי כל הבחנה רלוונטית.

ועדיין צריך לומר שרוב מוחלט בציבור כן עושה את ההבחנה, ולכן לא רואה בעין יפה סיכון ממשי לחיי חיילים במבצעי שו"ן קר. העמדה הזו מוצדקת. אין היגיון בסיכון חיילים חיים במשימות שמטרתן להביא חלל לקבורה. המשוואה שלפיה כדי לקבור חלל בישראל אנו עלולים לשלם בחללים נוספים מבטאת סיכון לא הגיוני, כמעט אבסורדי. המאמץ להשיב את הנופלים לקבורה בישראל ראוי ומבורך – אבל לא במחיר קברים נוספים.

לא רק הציבור סבור כך; משפחות שכולות רבות מתנגדות למבצעים המסוכנים הללו. כך הגיבה על המבצע בלבנון תמי ארד, אלמנתו של רון: "הרצון שלנו לדעת מה קרה לרון נעצר ברגע שהוא פוגש סיכון של חיילי צה"ל. בעינינו, קדושת החיים היא לפני המחויבות להשיב עצמות של לוחם לקבורה... אנחנו מבקשים לפנות לראש ממשלת ישראל... אל תורה על מבצעים שיש בהם אפילו סיכון מינימלי של לוחמים. אנחנו מעדיפים לחיות עם האפשרות הכואבת שעצמותיו של רון טמונות בלבנון ולא להתעורר בבוקר עם ידיעה שחייל צה"ל נפצע, או חלילה נהרג, במבצע להביא את עצמותיו".

כמעט אינני מכיר משפחה שכולה שלא מסכימה לדברים. דווקא מי ששילמו את המחיר היקר מכול, הם האחרונים שרוצים לסכן חיילים במשימות שאינן למטרת הצלת חיים. מדובר בכמעט קונצנזוס.

ובכן, יש מי שלא נמצא בקונצנזוס הזה: המדינאים מקבלי ההחלטות ובכירי צה"ל. זו תגובת צה"ל למבצע המיותר בלבנון: "צה"ל ימשיך לפעול ללא ליאות, לילות כימים, ומתוך מחויבות עמוקה להשבת כל בנינו, החללים והנעדרים הביתה לישראל". כך גם ראש הממשלה: "המחויבות של מדינת ישראל והמחויבות שלי להשלמת כל משימות השבויים והנעדרים שלנו היא מוחלטת ותמידית".

הנה כי כן, אף מילת פקפוק או ספק בנחיצות סיכון חיי החיילים במשימת שו"ן קר. גרוע מכך, המבצע יצא לפועל בעיצומה של המלחמה, בזמן שכוחות צה"ל נלחמים בלבנון. אם חסרים למקבלי ההחלטות ולמטכ"ל רעיונות איך לנצל לצורכי המלחמה את היחידות המעורבות במבצע, בזמן שחיזבאללה ממטיר טילים ורקטות על אזרחי וחיילי ישראל החיים, אולי כדאי שיחליפו כמה יועצי ביטחון.

הגענו למצב אבסורדי במיוחד שבו צריך להמליץ, במקרים הללו, על ההפך מוועדת שמגר: שהמטכ"ל והפוליטיקאים דווקא כן ייפגשו עם המשפחות, וכך אולי יינצלו החיילים שעלולים חלילה להיפגע במשימות הללו.

אכן, וזו נקודת הסיום, שבגללה הסוגיה הזו היא בעלת חשיבות אמיתית: יש את מי להציל. דומני שלציבור התפרסמו רק שני מקרים של חיילים שנהרגו במלחמה במבצעי שו"ן קר. בפועל היו שלל מבצעים כאלה, ולא מעט חיילים שילמו בהם מחירים כבדים. היו גם אזורים שחמאס קיבל בהם חסינות בשל חשש להימצאות גופות – שמהם יצאו פיגועים נגד החיילים. אם מישהו יסכם ביושר את מספר החיילים שנהרגו ונפצעו מהסיבה הזו, הציבור כנראה יזדעזע.

אל דאגה, המערכת מבינה זאת היטב, ולכן תשמור את המידע האמיתי בסוד. היא אימצה קוד לא מוסרי, שברור לה שרוב הציבור, כולל המשפחות השכולות, לא מקבל. היא מעדיפה לסכן את חייהם ושלמותם של חיילינו, אפילו נגד רצונן של המשפחות השכולות, בשם אתוס שכבר חורג מכל פרופורציה רציונלית. הגיע הזמן לעשות לדבר סוף.