בעולם המערבי, ובמיוחד בארצות הברית, קיימת ציפייה למלחמה בסגנון "זבנג וגמרנו" - מכה חזקה ומהירה שמכריעה את האויב ומאפשרת לחזור מהר לשגרה. זו תפיסה שנולדה מתוך תרבות של טכנולוגיה, מהירות ותוצאות מיידיות. רק שבמזרח התיכון המציאות שונה בהרבה, והמלחמות לא מתנהלות לפי הקצב הזה.
עוד כתבות בנושא
ישראל אמנם חלק מהעולם המערבי, אך המציאות שלה שונה לחלוטין. אנחנו חיים באזור שבו מלחמות אינן אירוע קצר אלא מציאות מתמשכת. למעשה, מאז שמחת תורה אנו נמצאים במערכה שעדיין לא הסתיימה, וממשיכה להתנהל בכמה זירות במקביל. במזרח התיכון, ובמיוחד בתרבות האיראנית, מלחמה יכולה להימשך שנים. לאיראן לא הייתה בעיה להילחם כמעט שמונה שנים מול עיראק. מיליונים נהרגו, והמערכה נמשכה. איך להם ערך לחיי אדם, וכך זה יימשך.
כששני העולמות הללו נפגשים, נוצרת בעיה. אנחנו רוצים לסיים מהר, הם רוצים למשוך זמן. לכן צריך לומר ביושר: אחרי שבוע ולמרות המכות הקשות שהונחתו על האיראנים, סיכוי גדול שהמערכה תתפתח למלחמת התשה. אנחנו כבר מכירים את הדפוס הזה. ראינו אותו אצל החות'ים: טיל פה, שניים שם, לפנות בוקר אזעקה, ועוד אזעקה. לא מתקפה אדירה, אלא טפטוף מתמשך שמטרתו לשחוק את העורף.
הכי מעניין
בדיוק כאן נכנסת המשמעות של האדם שבממ"ד. בסופו של דבר, העורף הישראלי הוא אחד הגורמים המרכזיים שיכריעו את המערכה. משמעת אזרחית, הקפדה על הנחיות, ובעיקר חוסן נפשי - כל אלה נותנים למקבלי ההחלטות ולצה"ל את הדבר החשוב ביותר במלחמה: זמן ואורך נשימה.
כשהעורף מתפקד, הצבא יכול לפעול בצורה נכונה ולעצב מחדש את המרחב האסטרטגי. כמובן שחוסן אזרחי לא אומר לשבת בבית בפחד. ההפך. צריך לאפשר לעורף להיות חזק. המשק צריך לעבוד, בתי עסק צריכים להישאר פתוחים, ומערכות החינוך במקומות הבטוחים יותר צריכות לחזור לפעילות. כמובן תוך שמירה על קרבה למרחבים מוגנים ועל משמעת אזרחית מלאה.
מהרגע הראשון של המלחמה פעלנו בבית אל מתוך הבנה שכל התושבים הם חלק מהמאמץ הלאומי. מיד עם האזעקות הראשונות פתחנו את כל המקלטים, את בתי הספר ואת מבני הציבור עבור משפחות שמתגוררות בקרוואנים שאינם ממוגנים, כדי שיוכלו לעבור למקום בטוח. במקביל חיזקנו את ההגנה היישובית: גייסנו כוחות מקומיים, הפעלנו את כיתות הכוננות ופנינו לצה"ל כדי לעבות את הכוחות סביב היישוב הסמוך לרמאללה.
אבל החוסן נבנה גם דרך הקהילה. דאגנו למסגרות לילדים עם צרכים מיוחדים, בני הנוער התגייסו להגיע אליהם מדי יום ולסייע למשפחות, ועברנו טלפון-טלפון בין משפחות הגיל השלישי כדי לוודא שאיש לא נשאר לבד. כך נראית חברה מגויסת: חלק בצבא, חלק בעורף - אבל כולם מבינים את המשימה. כשהתושבים ממושמעים, נכנסים לממ"ד כשצריך וממשיכים לחיות ולפעול - זה הכוח שמאפשר למדינה להמשיך להילחם.
ייתכן שהמערכה תימשך עוד זמן. אולי אפילו עד פסח ואולי מעבר לכך. מי שתכנן טיולים או שגרה רגילה צריך להבין שהתקופה הזאת שונה. אבל אם נבין את הכלל הפשוט - נוכל גם לנצח. לא רק הטייס שממריא, לא רק הלוחם בקו הקדמי. גם האדם שנכנס לממ"ד בזמן אזעקה, מקשיב להנחיות וממשיך למחרת לעבוד, הוא חלק מהניצחון.