בכל פעם שאני מוזמן לדבר על בני אסף, אני מבין מחדש שלא מדובר רק בסיפור אישי. אני מדבר על בני, אבל אני מדבר גם עלינו. על עם הנצח..

מאז שבננו אסף פנחס נפל, אני ומשפחתי פגשנו פנים אל פנים את גדולתו וטוב ליבו של עם ישראל. פגשנו נתינה, חיבוק, אהבה ואכפתיות בעוצמות שקשה להסביר במילים. אין דבר כזה בעולם. מתוך צניעות ומתוך אחריות, חשוב לי לומר זאת בקול רם וברור, אנחנו עם גדול, עם של לב.

השבוע, כמו בכל שנה בתאריך העברי הזה, קראנו את מגילת אסתר. סיפור עתיק, אך כזה שנשמע לעיתים אקטואלי להכאיב. שוב ושוב קמים מבקשי רעתנו, ושוב ושוב אנו עומדים מולם. המן מתחלף בשמות אחרים ובזירות אחרות, אבל הסיפור נותר דומה.

העם היהודי הוא עם שזוכר. זוכר את היום, את אתמול, את שלשום. זוכר גם את מה שהיה לפני מאות ואלפי שנים. הזיכרון איננו משא כבד, אלא עוגן. הוא זה שמחזיק אותנו זקופים גם ברגעים הקשים ביותר.

עברנו הרבה, ריבונו של עולם. חווינו רגעים של אור וגדולה, אך גם תקופות של חושך ואובדן. ובכל זאת, לא איבדנו את עצמנו. לא שכחנו מי אנחנו.

ואולי זה סוד כוחנו. אנחנו עם בעל לב גדול. עם של נתינה, של ערבות הדדית, של אהבת חינם. עם שמסוגל להכיל כאב פרטי, ולהפוך אותו לסיפור לאומי של משמעות.

את הדברים הללו אני כותב כשדמעות זולגות מעיניי, ודמותו של בני מרחפת מולי. כאבא ששילם את המחיר היקר מכול, אני יכול לומר בכנות, עם כל מה שאיבדתי, אני גאה להיות שייך לעם הזה. ואם בני נפל בהגנה על הארץ, זה כאב שאין לו מילים, אך לצערי זה גם חלק מהמחיר הכבד של קיומנו כאן, כעם חופשי בארצו.