ביום שישי בלילה, רגע לפני שפרצה המלחמה, ארזתי מזוודה גדולה עם בגדים לכל המשפחה, ועם חיתולים ומגבונים לרוני, ועם משחקי קופסה, וטושים, וניירות, וכל מיני שטויות שמצאתי בבית, ועשיתי נגלות לאוטו, ומילאתי את הבגאז'. לא יודע, החדשות הלחיצו אותי, הייתה לי תחושת בטן חזקה שהמלחמה תתחיל בקרוב, ורציתי להיות מוכן. ובאמת, בשבת בבוקר, התעוררתי מאזעקה, וארגנתי את הילדים, והקפצתי אותם לרכב, וברחנו מתל אביב צפונה, לדירה עם ממ"ד בגליל המערבי, שבה העברנו גם את המלחמה הקודמת עם איראן.

הכבישים היו פנויים, וכל מי שנסע בהם נסע במהירות גבוהה, גם אני, רציתי להגיע כבר, פחדתי שהאזעקות יתפסו אותי בדרך. אבל זה מה שקרה. בסביבות צומת אלונים, הטלפון שלי השמיע את הצליל המבאס הזה, של האזעקה שלפני האזעקה, ואני הייתי צריך להחליט מה לעשות. אז התקשרתי לחברים טובים שלי, שגרים בטבעון, והודעתי להם שאני מגיע, והם קיבלו את פנינו בחום. העברנו שם שעתיים של אזעקות. ומשם המשכנו לנסוע, עד שהגענו לחוף מבטחים. ומאז אנחנו כאן. בצפון היפהפה. מעבירים את הימים. בבקרים לחיה ונח יש זומים עם המורים שלהם. הזומים מלאים בכוונות טובות, אבל בפועל כל הילדים מדברים ביחד, ואף אחד לא שומע כלום. ואחר כך אנחנו עושים איזו פעילות, מציירים, או מסדרים, או מטיילים מסביב לבית, או מכינים פיתות, ובצהריים הילדים רואים סרט, ואיכשהו, לאט לאט, היום חולף לו ועובר. רוני חגגה בדיוק שנתיים. ביום ראשון היינו אמורים לחגוג לה יום הולדת עם סבא וסבתא, ועם כמה חברים. במקום זה, אני רואה איך היא כבר מזהה את הצליל של האזעקות ונבהלת. ויש לה גם התחלה של דלקת אוזניים. אז קצת קשה לה לישון. חוץ מזה אנחנו בסדר, נראה לי. חוץ מזה אנחנו מסתדרים.

מלחמות גדולות מבהירות לאנשים קטנים מה יש להם בעולם. אני מרגיש שרגעים כאלה, קיצוניים, מבעיתים, הם גם רגעים שעושים סדר. זה אני. אני אבא. יש לי שלושה ילדים. אני בן זוג. אני ילד של אם אוהבת. זה מי שאני בעולם. זה מה שיש לי. מלחמות הן ספירת מלאי הנשמות שחיי כרוכים בחייהן. יש בזה משהו משתק, ומצמית. לעבור את המלחמה עם ילדים. לשמור על השפיות שלהם. לתווך להם את המציאות באהבה. ויש בזה משהו מקרקע. המלחמה היא תזכורת – זה מי שאני בעולם.

לפני כמה ימים נסעתי עם הילדים לקנות ירקות, במין שוק סיטונאי עצום בגודלו, שנמצא לא רחוק מאיפה שאנחנו גרים עכשיו. נכנסנו לחנות, והתחלנו למלא את העגלה בפירות ובירקות טריים. כשלפתע תפסה אותנו ההתראה. שאלתי את אחד העובדים אם יש להם מרחב מוגן, והוא אמר לי שלא. אז יצאתי מהחנות עם הילדים, והתחלתי לרוץ ברחוב, נכנסתי למכולת קרובה ושאלתי את המוכר אם יש לו ממ"ד, והוא אמר לי שלא, אז המשכתי לרוץ, והגעתי למכבסה גדולה, ושאלתי את המנהל אם יש לו ממ"ד והוא אמר לי שלא, אבל יש לו מרחב מוגן. ואני מוזמן פנימה. אז נכנסנו למכבסה. וחיכינו לאזעקה. והאזעקה הגיעה. ואחריה באה עוד אחת, ועוד אחת. ואני לא יוצא החוצה לפני ששולחים לי הודעה שאפשר לצאת. אז ככה יצא שהייתי אצל בעל המכבסה, סלמאן שמו, כמעט שעה שלמה.

וסלמאן היה כל כך מקסים. הוא ידע עברית, הוא הביא לילדים שלי טורטית. הוא הציע לי קפה אספרסו ממכונה. בסיבוב הראשון אמרתי לא תודה. אבל באזעקה השנייה הוא הציע שוב, אז שתיתי איתו קפה. וואלה הוא הביא לי קפה מפנק, איכותי כזה. וגם קיבלתי טורטית עם הקפה, אני מת על טורטית. והייתה איתנו שם עוד אימא אחת, ערבייה, שהגיעה עם הילד הקטן שלה. ממש בגיל של נח שלי. זה היה חזק להסתכל עליהם. על הבן שלה ועל הבן שלי. ולחשוב, על הרגע הזה, ששניהם כאן, ילד יהודי וילד ערבי, מתחבאים במכבסה מאימת הטילים.

ואחר כך הילדים שלי התחרפנו קצת, אז הוא התחיל להסביר להם על כל המכונות שיש לו במכבסה. יש לו מייבשים ענקיים, בגודל של חדר שלם. ויש לו מכשירים שמגהצים בדים ענקיים. ויש לו כל מיני שיטות כיבוס שונות, לכל מיני כתמים שונים. היה מעניין. ואחר כך הוא אמר לי, "אתה מתל אביב נכון", ואני התבאסתי שהוא זיהה אותי, אמרתי לו, "בדרך כלל חושבים שאני מירושלים", וסלמאן אמר לי, "יש לך ריח של תל אביב", ואני אמרתי לו, "זה בגלל הקפה הפלצני שהבאת לי!", חחחח.

ואחרי שעה יצאנו משם, ואמרנו לסלמאן תודה, והבטחנו לקפוץ ולומר שלום בפעם הבאה שנגיע לקנות ירקות. וסלמאן היה ממש חמוד. הוא אמר שהיה לו כיף לארח אותנו. בדרך כלל באזעקות הוא יושב ומשתעמם. וגם אני שמחתי לפגוש אותו. בכלל, שמחתי על הרגע האנושי החם הזה שעברנו ביחד. המלחמה הקשה והאינסופית הזו, מחזיקה בתוכה הרבה כאב, אבל אם מקשיבים לה טוב, אפשר למצוא בה תועפות של חסד, של אמת ושל חום. בשדה חרוך של אימה ושל פחד, האנושיות מלבלבת כמו פרח צהוב בשמש. כתבתי כאן על רגע דק וקטן, בתוך ים של רגעים אנושיים מעין אלה, רגעים רכים ויפים שפועמים עכשיו בארץ המדממת הזאת. והאנושיות הזאת היא התשובה להכול. היא השקט, היא התקווה, היא הניצחון. וגם את זה צריך לזכור. גם את זה צריך לכתוב.