מטוסי חיל האוויר עוד לא הספיקו לשוב בשלום לבסיסם מסבב התקיפה הראשון באיראן, והחלקים המנותקים בשמאל הישראלי כבר התחילו לפעות בזעם ולהקליד בחמה שפוכה על המתרחש. למרבה הצער, אך לא למרבה ההפתעה, מבצע שאגת הארי חשף שוב את המנגנונים הפסיכולוגיים של השמאל האידיאולוגי הישראלי, ואת אי יכולתו הקלינית להכיר בחשיבות של מעשה כלשהו רק כי חתומה עליו הממשלה הלא נכונה.
כדאי וראוי להדגיש: מדובר במיעוט גם בקרב תומכי השמאל והמרכז, או מה שמכונה היום "גוש מתנגדי נתניהו". כמה מראשי הגוש הזה, ובהם נפתלי בנט, יאיר לפיד ובני גנץ, התייצבו באופן נחרץ לצד הממשלה עם פרוץ המבצע, והדבר מעורר תקווה ומייצג את הקונצנזוס הישראלי העמוק. יחד עם זאת, אי אפשר לא לעמוד משתאים ומלאי בוז כלפי המיעוט שגם כשחרב איראנית חדה מונחת על צווארו הוא יראה בהשתקפותה את דמותו של ביבי.
פחות מחודש לפני פסח, כדאי לתרגל מחדש את ההגדה. ובכן, כנגד ארבעה בנים שמאלנים דיברה המלחמה.
הכי מעניין
החוכמולוג
הבן החוכמולוג מבין בביטחון, אולי אפילו שירת ביחידות הנכונות, ולא יכול להכחיש את ההישגים הצבאיים הכבירים שהושגו עד כה במבצע. הוא מנתח ברהיטות את הדיוק הכירורגי, את שיתוף הפעולה הבין־זרועי עם צבא ארצות הברית ואת התעוזה המדינית. הוא מבין שהשמדת היכולות האיראניות היא הישג שיילמד דורות קדימה במכללות לביטחון לאומי ברחבי העולם.
הפגנה נגד המלחמה בכיכר הבימה, השבוע | צילום: פלאש 90
אלא שהחוכמה הזו שלו רתומה למאבק פנימי בלתי נגמר. הוא יוצר הפרדה מוחלטת, כמעט סכיזופרנית, בין ישראל הצבאית לישראל המדינית. הטיעון שלו הוא שחוסן לאומי אינו יכול להישען רק על כנפי המטוסים. הוא יטען בלהט שכל עוד הממשלה מקדמת רפורמות משפטיות או שינויים מבניים בשיטת המשטר, הניצחון בטהרן הוא "ניצחון טקטי בתוך תבוסה אסטרטגית".
מבחינתו, פצצה חודרת בונקרים היא חסרת משמעות אם הוטלה בידי צבא של מדינה "שאיבדה את המצפן הדמוקרטי שלה". הוא יסביר שהלגיטימציה הפנימית והחיבור לערכי הליברליזם הם כיפת הברזל האמיתית, ובכך מצליח להפוך אירוע של הצלה לאומית לכלי ניגוח פוליטי, בעודו מתעלם מהעובדה שגם דמוקרטיה מתגוננת זקוקה קודם כול לחיים עצמם כדי להתווכח על ערכיה.
הרשע
הבן הרשע אינו מסתפק בביקורת - הוא כופר בעצם הצורך של ישראל לפעול כריבון. באופן שקשור לעולם הפסיכולוגיה או הפסיכיאטריה, הוא אימץ לחיקו את הזרמים האפלים ביותר של הפוסט־ציונות בשילוב עם בדלנות אמריקנית נוסח טאקר קרלסון.
הטיעון שלו מסוכן: ישראל היא התוקפן האמיתי באזור, והעימות עם איראן הוא תוצאה של חרחור מלחמה ישראלי מכוון שנועד לשרת את המערכת הצבאית־תעשייתית ואת שרידותו של נתניהו. הוא לא רואה באיראן איום דתי־אידיאולוגי שחותר להשמדה, אלא "שחקן רציונלי שנדחק לפינה על ידי התוקפנות הישראלית".
בהמשך, בעיקר אם המבצע יימשך שבועות, הוא יפיץ תיאוריות קונספירציה הטוענות שישראל בישלה את המודיעין כדי להצדיק תקיפה, בדיוק כפי שטוענים בשוליים הקיצוניים של הפוליטיקה האמריקנית נגד "מלחמות הברירה" של המערב.
בעיניו, ההתנגדות למלחמה אינה עמדה פוליטית אלא דת, והוא מוכן להקריב על מזבחה את זכותה של ישראל להגנה עצמית, בעודו מאמץ את הנרטיב של אויבינו הגרועים ביותר.
המיתמם
הבן המיתמם הוא אינטלקטואל של תהליכים. הוא לא יגיד שהתקיפה הייתה טעות, אלא פשוט יטען שהייתה מיותרת. הטיעון המרכזי שלו הוא שאין "פתרון צבאי" לשום בעיה. הוא דורש לראות את "הרגל המדינית המסיימת", כאילו מלחמה מול ציר הרשע היא פרויקט תשתית שחייב להסתיים בגזירת סרט.
ההיתממות שלו מגיעה לשיא כשהוא שואל בטון מודאג: "ומה ביום שאחרי?", תוך שהוא מתעלם מכך שביום שאחרי מבצע כזה הילדים שלנו לא עומדים בפני איום של פצצה אטומית.
הבן המיתמם דורש שהמבצע יהיה חלק מ"חזון אזורי" הכולל כמובן ויתורים ביהודה ושומרון או משא ומתן עם כוחות "מתונים" בטהרן – דרישה אבסורדית מול משטר שכל מהותו היא השמדת המערב. מבחינתו, אם אין "אופק מדיני" (קוד ברור לוויתור על שטחים), אזי גם הניצחון הצבאי המזהיר ביותר הוא כישלון.
שאינו יודע היסטוריה
הבן הזה הוא התוצר העגום של בורות עמוקה והתנכרות לעבר. הבן שאינו יודע היסטוריה חי בעולם שבו הסטטוס־קוו של מדינה מערבית־יהודית־דמוקרטית מתקדמת ועשירה במזרח התיכון הוא מובן מאליו. הטיעון שלו הוא שאין טעם לפעול נגד איומים עתידיים כל עוד לא התממשו באופן פיזי וכואב ברגע זה ממש.
הוא אינו יודע כיצד צמחו משטרים טוטליטריים במאה ה־20. הוא לא מבין שהכתובת על הקיר בטהרן נכתבת בדם ובנאומים פומביים כבר ארבעה עשורים. בשבילו ההיסטוריה היא רצף של מקרים חסרי קשר, והוא בטוח שאפשר לפתור כל עימות באמצעות "שיח" או סנקציות כלכליות, כי הרי "כולם רוצים חיים טובים בסוף".
אי יכולתו של הבן המיתמם לקרוא את המפה ההיסטורית גורמת לו לראות גם במבצע שאגת הארי הרפתקנות מיותרת ולא הצלת חיים הכרחית. הוא ירטון על ההליכה התכופה למקלט ועל חיית מחמד שהלכה לאיבוד או נכנסה ללחץ אחרי אזעקה, בלי להבין כמה מגוחך הוא נשמע, ובעיקר בלי הבנה שבמזרח התיכון, מי שאינו יודע היסטוריה נידון לראות אותה מתהפכת עליו בצורה האכזרית ביותר.