אחד המראות המהפנטים שייצרבו בזיכרון הלאומי הישראלי והאמריקני מהמלחמה המשותפת במשטר הרשע האיראני הוא תיעוד משמי המזרח התיכון: מטוס התדלוק האמריקני שולח את צינור התדלוק למטוס אף־15 ישראלי, שעה ששני הטייסים שומרים על קשר עין זה עם זה. תדלוק אווירי במהלך תקיפה הוא אחד התמרונים הצבאיים המסוכנים ביותר, שדורש אמון הדדי ותיאום מושלם.

התמונה הסמלית הזו אינה אלא זיקוק ויזואלי למשמעות הברית האסטרטגית הנדירה בעוצמתה בין דונלד טראמפ לבנימין נתניהו: מערכת יחסים המתבססת על צינור תדלוק מדיני, צבאי ואסטרטגי גלוי, לא מתנצל ולא מסתתר כמו במלחמת המפרץ, המעיד על רמות חריגות של אמון ותיאום הדדיים.

נראה כי אין שנייה לברית הזו, לא בתולדות עמנו ולא בתולדות המערב. כורש לא הכיר בזכות הריבונית של היהודים להחזיק צבא בארצם. הברית בין בית חשמונאי לרומא האימפריאליסטית קרסה ברגע שרומא התחזקה מול הסלווקים וכבשה את יהודה. הברית בין פרנקלין רוזוולט לווינסטון צ'רצ'יל סבלה ממחלוקות עזות ומחוסר תיאום אסטרטגי על תזמונה ומקומה של הפלישה לאירופה - שגבו מחיר יקר משני הצדדים ומהמערב.

אולם ראוי לעמוד על טיבו של המשתנה האסטרטגי שתרם יותר מכול לכינון פרדיגמת הברית הייחודית הזו. האם היו אלה כימיה מזדמנת, דאגה לשלום היהודים או אמונה במוסר וערכים משותפים? בחיבורו הפוליטי־פילוסופי על "א־לוהים ופוליטיקה במגילת אסתר", מזהה יורם חזוני את חשיבות העוצמה והכוח בעיצוב בריתות במגילה. הוא מנתח את התנהלותו הפוליטית של חרבונה, מסריסי אחשוורוש. חרבונה, העוקב מקרוב אחר היחלשותו הפוליטית של המן, טורח לעדכן את המלך על העץ שהכין לתלות עליו את מרדכי. כך הוא חורץ את גורלו של המן לכליה. חזוני מוכיח כי לא שיקולים מוסריים של צדק וגורל היהודים מולידים את הברית בין חרבונה ומרדכי, אלא שיקולי תועלת של עוצמה וכוח, העשויים להיטיב עימו אם יעבור לצד הנכון.

זהו ריאליזם מדיני צרוף, חפץ חיים. חולשה מושכת חולשה, הססנות דיפלומטית מזמינה תוקפנות ואלימות, וההכרה בחולשתו של צד אחד הופכת אותו לנטל אסטרטגי הזוכה לבוז וחשדנות. חיוני להכיר בכך שהאמון והתיאום המוחלטים בין טראמפ לנתניהו הם תוצאה של תפיסת העוצמה הריבונית ההדדית ביניהם.

הערכים המשותפים והדאגה לגורל היהודים הם משניים. ככל שהעוצמה גדולה, משקלה האסטרטגי של בת הברית עולה בהתאם. כך גם האינטרס בשותפות, בכבוד ובנאמנות הדדיים, המשרתים את תחזוק הברית. בניגוד לתפיסת הפטרונות של כורש והאינטרס הטקטי של אספסיאנוס, ממשל טראמפ רואה בישראל "בת ברית אפקטיבית". עוצמתה הריבונית היא אינטרס אמריקני עליון ותנאי הכרחי לברית אסטרטגית עימה.

שמונים שנה אחרי שמלחמת העולם השנייה הולידה מוסדות בינלאומיים שעיוותו את ההיגיון של בריתות עוצמה ריבוניות, הברית בין טראמפ לנתניהו מסמנת את ראשיתו של מפנה היסטורי לתיקון. חמישה דורות גדלו במערב מאז ניצחונן של מדינות הלאום הריבוניות על גרמניה הנאצית.

הם לא הכירו מציאות של ניצחונות ועוצמות מדינתיות אמיתיות. הם גדלו במציאות שסירסה את עוצמתן של מדינות לאום ריבוניות בהקמת מוסדות ומשפט בינלאומיים אוניברסליים, שהכתיבו היגיון הפוך של בריתות־חולשה המתנגדות למלחמות וניצחונות; אמון בין מדינות שאינו תוצאה של עוצמה, אלא תחליף לשלילתה הכפויה; תיאום שאינו ביטוי לברית ריבונית, אלא מנגנון אחיד לכפיית חוקים; ונאמנות שאינה מופנית למדינות החברות אלא למוסדות ולחוק המשפט הבינלאומיים, המנתקים בין אחריות לכוח ועוצמה.

הברית בין ישראל לארה"ב מבשרת לא רק את מיטוט המשטר העריץ באיראן, אלא גם את הפלת משטר העריצות העולמי שהזין את קיומו של משטר האייתוללות. היא גם מסמנת את תחייתה של פרדיגמת בריתות העוצמה הריבוניות שתכליתן ניצחונות צבאיים.

זהו תהליך מתמשך, שעלול להתברר כרווי מערבולות ורוחות בראשיתו. ישראל וארה"ב חייבות לשמור על עוצמתן הריבונית, תוך קשר עין רציף ותיאום מוחלט כשימשיכו לנווט את האינטרסים הריבוניים שלהן יחדיו.