מבצע שאגת הארי מציג את האמת הפשוטה במערומיה: מלחמת הטוב ברע, מקדשי החיים מול כת המוות, בני האור בבני החושך. פשוט עד כדי כך.

אותה אמת מופיעה גם בחזיתות אחרות של המלחמה, אלא שבהן היא מכוסה בערימות של שקר. התרגלנו לחיות ככה, כשהאמת נעדרת, נכלמת, שותקת; אמת שכורעת תחת שקרי הכיבוש והדיכוי, העליונות והגזענות, הקולוניאליזם והאפרטהייד, הג'נוסייד, הטיהור האתני, אלימות המתנחלים. שקרים איומים שקנו להם שביתה לא רק באומות העולם, אלא גם אצלנו בבית.

במלחמה מול איראן אין שקרים ואין תירוצים. אין טענות לכיבוש, דרישה לשיבה ופליטים נצחיים. האמת, במקרה הזה, מונחת לפנינו בבהירות מזהרת: הטובים מול הרעים. יש עם שמבקש לחיות במדינתו היחידה, מולדתו ההיסטורית - ומולו מדינה שגודלה פי 75 מישראל, במרחק 1,600 קילומטרים, שנשבעה לא לאפשר לו את זה. תרבות מערבית של חירות, אהבת חיים ואדם, עומדת מול דת אפלה ואלימה, משטר של רוצחי המונים שלא משלים עם קיומנו.

הבהירות המוסרית הזאת היא הזדמנות להתנער משכבות השקר בחזיתות אחרות של אותה המלחמה. המוח שכהה ושכח שאיתו הצדק הוא שמנע מהארי לקום מרבצו הרבה קודם, ולחסוך מאיתנו דם ודמעות. הוא שמנע מאיתנו להקדים מלחמה למכה בדרום ובצפון, ועוד קודם, הביא עלינו את אסון אוסלו ואת הבריחה מעזה ומלבנון. מלך החיות נכבל בשלשלאות. עבותות של שקר ריתקו אותו לארץ, הגבילו את תנועותיו לצעדים מדודים, נקודתיים בלבד. גרמו לו לחיות עשרים שנה בהשלמה עם טילים על הראש. במבט לאחור קשה לתפוס את הטירוף שהגיע עד הימנעות מתקיפת אוהל בודד של חיזבאללה.

זו משימת־העל שלנו בזמן הזה, והבהירות שנלווית למלחמה באיראן מקדמת אותה: ניתוק המוסרות. חזרה למושכלות יסוד שכבר הספקנו לשכוח, ולא במקרה. הון עתק ומרץ רב הושקעו כדי להשכיח מאיתנו שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, ששב אליה לבנות ולהיבנות בה. שב והציע שלום ושגשוג ליושבי הארץ, הצעות שנדחו בדם ובאש בידי אותה הדת, בידי אותו קיבוץ ערבי המכונה פלסטיני שחי כדי שאנחנו לא. זה הסיפור כולו.

השעה שעת רצון, זמן של חסד. בבית הלבן יושב ידיד אמת של ישראל, ממשל של שכל ישר. רק בשבוע שעבר דיבר שגריר ארה"ב בישראל, מייק האקבי, על זכותו של העם היהודי בארץ המובטחת כולה, מהנילוס ועד הפרת. ישראל לא מבקשת לעצמה את כל מרחבי הארץ המובטחת, הוא הבהיר, אבל אם יתקפו אותה מלבנון ומסוריה, לדוגמה, "והם ינצחו במלחמה הזאת, והם ייקחו את האדמה הזאת – אז בסדר גמור, זה דיון אחר לגמרי". זו הנוסחה שישראל חייבת לאמץ כמדיניות.

השעה דוחקת. בחירתו של דונלד טראמפ הייתה נס, ואפשר רק לדמיין את מצבנו תחת קמלה האריס, שמתנגדת נחרצות לתקיפה באיראן. על הנס אין לסמוך, אך כשהוא מתרחש - מוטב שיהיו שם שתי ידיים לתפוס אותו חזק.

הארי השואג מוכרח לחזור לחושיו, ולהמשיך את אותה השאגה מטהרן לעזה וללבנון. בעזה ישראל חייבת לסיים את המלחמה בדרך היחידה שתביא לניצחון - כיבוש ושלטון ישראל. בלבנון, שכוחותינו שבו אליה השבוע, הליטני יהיה גבולנו החדש והטבעי, כי זו ארצנו וכי ממנה הותקפנו וכי אין קדושה במפות של סייקס־פיקו. ביו"ש נגמר הדיון: נחזור לשטחי המולדת, שהופקרו לאויב שחולם ונושם השמדת ישראל.

חזרת ישראל למרחבי ארצו בין הירדן לים תעורר שאלות משנה, כמובן, אך אלה כשמן כן הן - משניות. העיקרון האחד ברור: עם ישראל שב הביתה, והוא לא מתנצל על זה יותר.

היכולות המדהימות שמפגינה ישראל באיראן, התעוזה והתחכום של צה"ל, של ממשלת ישראל והעומד בראשה, מלמדים שאין זו אגדה. האריה מסוגל להרבה יותר משסיפר לעצמו כל השנים. אם רק יתנער מהשלשלאות, הוא יביא בשאגתו רווח והצלה ליהודים לדורות קדימה, ואור וטוב לעולם כולו.

עו"ד צפנת נורדמן היא מנכ"לית פורום חירות וכבוד האדם