הסתכלתי עליו בוכה בסלון וחייכתי. הוא, מנגד, ממש התייפח. "אין פורים, בגלל המלחמה הזאת אין פורים", צעק אדם, מהתאומים הידועים גפן ואדם. הוא התקשה לקבל השבוע את העובדה שנלקח ממנו חג. אין לו בעיה עם האזעקות וההתרעות והעובדה שנתקענו לא מעט בממ"ד, הוא זורם עם זה לא רע. אבל נלקח ממנו פורים, וזה לא מתעכל אצלו טוב.

אני יכול להבין אותו. המעמד הזה זכור לי היטב מילדותי. פורים אמיתי בשנות התשעים היה אירוע די נדיר, כי אויבינו אוהבים לחרב לנו את פורים. מה לעשות, זה באמת החג הכי שמח שיש. אני תמיד אומר שאם כל החגים היהודיים היו פורים היינו היום שני מיליארד יהודים בעולם. אנחנו עסוקים בימי דין למיניהם, ובחגיגת אירועים היסטוריים באמצעות לחם שלא תפח, ושוכחים שחגים הם המרצ'נדייז של הדת, ושאנשים לא רצים לקנות לעצמם ראש של דג למזכרת.

אני זוכר את עצמי בשנות התשעים עומד מול מסכים מדממים וקולט שגם השנה לא יהיה פורים. לא אלך מחופש לפאנקיסט לבית הספר, לא אשב במתח מול שולחן משלוחי המנות ואתפלל לקבל את המשלוח הענק של לירז (וכמובן אקבל בסוף את הטבעוני של שגיא). פיגוע אחרי פיגוע רצחו לי את פורים. גם אני עמדתי בסלון ובכיתי, אבל בניגוד לאדם הקטן לי הייתה סיבה לבכות. הוא לא יודע שזה לא רק שלא ביטלו לו את פורים, אלא שהשנה זה הכי פורים שיכול להיות.

לך תסביר לילד בן תשע שמה שקורה עכשיו הוא הדבר עצמו. כאילו יום לפני חנוכה נרד לגינה ונמצא שם כד קטן של שמן שיספיק לנו להאיר את כל הבית למשך שמונה ימים. או שרגע לפני פסח ירדפו אחרינו כמה ערסים על החוף, ורגע לפני שהם תופסים אותנו הים ייפתח ונרוץ לתוכו עד קפריסין. אנחנו חיים היסטוריה. זאת המגילה.

מייחלים לרעש

שמחת תורה הארור ההוא הייתה הפעם הראשונה שבאמת ראיתי את א־לוהים בעיניים. הרגשתי אותו בלב - לא בראש, לא בשכל. ראיתי מה זה חרון אף, ראיתי מה זה הסתר פנים, ראיתי מה קורה כשאנחנו לא מבינים רמזים ומתעקשים להרגיז מישהו שכבר הביא עלינו פעם מבול. הרבה זמן הרגשתי עצוב מכך שהפעם הראשונה שהרגשתי את א־לוהים הייתה כשהוא כעס עליי, עלינו, אבל אמרתי לעצמי: לפחות סוף־סוף הרגשת.

השבוע אני מרגיש איך זה כשא־לוהים מחבק, מקשיב. כמו במגילה הוא נוכח־נפקד, לא יוצאת בת קול ואומרת שזאת עבודה שלו, אבל גם אם השם שלו לא מוזכר אתה מרגיש שהוא נוכח בכל רגע. המשימה שלך היא להבין לבד שהוא שם. שזאת לא יד המקרה.

בפורים יצא לי לעבור בין ארבעה משתים מצומצמים וכפופים להנחיות. כולם שם הסתובבו עם אמונה בעיניים. זה אולי השינוי הגדול ביותר שקרה לעם הזה בין שמחת תורה ההוא לפורים הזה. מעם שמקדש את השקט, שמתגאה ב"עשור הביטחוני השקט ביותר", שרק רוצה שתי מכוניות ושלוש חופשות בשנה, הפכנו לעם שכבר חודש מסתובב בחששות קיומיים מכך שלא תהיה מלחמה מול איראן. העם שמקדש את השקט הפך לעם שמייחל לרעש.

נכון, לא כולם. יש רוב באולפנים ומיעוט קטן בארץ שעוד מקשקש על "הסכם מדיני" ו"היום שאחרי" (גם מרדכי היה רצוי לרוב אחיו). אבל רובנו מסתובבים בתחושה שקשה לחטוף טילים ולרוץ לממ"ד, אבל הרבה יותר קשה לשבת בשקט ולדעת שאף אחד לא עושה כלום מול האיום שיתרגש עלינו.

נצח המזרקה

אני מתלבט מיהו מרדכי בסיפור הזה ומיהי אסתר. שטראמפ ונתניהו יחליטו ביניהם. אבל צריך להגיד שהם לגמרי כותבים את המגילה שבעזרת השם נקרא בפורים הבא אחרי המגילה המקורית. אני מקווה שאף אחד מהם לא יזכה בעתיד בפרס הבזוי שמשום מה נקרא גם "פרס נובל לשלום", אבל אולי זה הזמן להשיק לכבוד שניהם פרס חדש: פרס נובל למלחמה. כמה לעגו לנתניהו על הציור המטופש של הפצצה בעצרת האו"ם, ועל המשפט ההוא על "הברווז הגרעיני". כמה זעמו על שהלך לנאום מול אובמה בקונגרס. אני עוד זוכר שבטוויטר היו עושים משחקי שתייה מגחכים על כמה פעמים נתניהו יזכיר את איראן בנאום שלו, ואיך יונית נזפה בו שיש עוד נושאים.

אז נכון, היו עוד נושאים, ונתניהו פספס את חלקם, אבל בכל מה שנוגע לאיום האיראני הוא ראה רחוק כמו שרק מנהיג של עם שבאמתחתו 3,000 שנות היסטוריה יכול לראות. וטראמפ הקפריזי, שאי אפשר לסמוך עליו, הולך ומתגלה כנשיא הכי סמיך שיש. לפיד אמר פעם על נתניהו שאפילו מזרקה לא יקראו על שמו; יכול להיות, אבל מה זאת מזרקה לעומת שינוי המזרח התיכון לדורות? יומיים אחרי 7 באוקטובר נתניהו הבטיח שישנה את המזרח התיכון לעשרות שנים קדימה. נכון, זה הגיע אחרי טבח נורא ושנים של קידוש שקט. אבל את מה שעשה מאז שום מזרקה תל־אביבית לא תוכל להנציח.

אדם התעשת. ארגנו מסיבת תחפושות שכונתית ופוצצנו את הבית במשלוחי מנות כדי שירגישו קצת פורים. אני נתקעתי עם שלושה משלוחי מנות של הילדים שאוחסנו באוטו, בדרך לפורים המבוטל בבית הספר. זה לא קל, אבל אני בטוח שעד סוף המלחמה אצליח לסיים את שלושתם. או מחר. אעדכן.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il