הצמרת הצבאית והפוליטית של איראן נכחדה ואנחנו מוחאים כפיים בנימוס

כמתבקש מצופים ביקורתיים ולמודי מסכים, התייצבנו גם אנחנו לאזעקות הראשונות של שבת זכור בסקרנות מדודה; בציפייה שבעל הבית יפיק לנו רגעי עוצמה וניצחון, כראוי לסרט המשך של להיט קולנועי עטור שבחים. ככלות הכול, תקציב רציני במיוחד הושקע כאן, והטריילר שעלה מתוך איומי הנהגה בינלאומיים הבטיח גדולות ונצורות. אז יואילו הנערים וישחקו לפנינו את שחרור ישראל והמערב מידי צר ואויב, חמינאי הרע הזה.

במבצע עם כלביא נפעמנו לגלות שישראל אשכרה יצאה למערכה מורכבת מול איראן הכול־יכולה; בשאגת הארי כבר עמדנו עם הסטופר ביד, ובגלגולי עיניים המתנו שיתחילו לרוץ לפנינו שמות ופנים של מחוסלים. מאז מבצע הביפרים ושאר מכשירי הקשר בלבנון, התרגלנו לסטנדרטים גבוהים. אין מה לדאוג, אנחנו כבר ערוכים. תרופת הקורונה שקדמה למכת המלחמה של השנתיים וחצי האחרונות הנחילה לנו כלים להתמודדות במצבי לחץ והגבלות סביבתיות. היא לימדה אותנו לעבוד מרחוק, להצטופף בקפסולות ולאלתר פתרונות יצירתיים לקיום שמחות ואירועים מצערים. אז קדימה, מתחילים.

ואז המציאות הגיעה, גם הפעם היא עולה על כל דמיון. באדישות כפוית טובה הבטנו בחדשות בשמחה ובחיוך, וזהו. כי נכון שאם היו אומרים לנו לפני שנתיים ושנה וחודש שח'אמנאי יחוסל היינו יוצאים בצהלות. אבל איכשהו ברגע האמת, הסתפקנו ב"מהלך יפה, אבל מתבקש". הצמרת הצבאית, המדעית והפוליטית של הנחש האיראני נכרתה, ואנחנו נושמים עמוק, מהנהנים בנימוס, ומבהירים לבימאי שלא יצפה למחיאות כפיים עד לניצחון המוחלט; עד להפיכה שלטונית, עד להכרעת האמת.

זה לא כי אנחנו עוד בעיצומה של מערכה. הרי היינו עוד יותר בעיצומה העגום כשסנוואר חוסל וכשנסראללה הופגז, ובכל זאת יצאנו בריקודים ברחובות. פתחנו בקבוקי יין, שרנו בקולי קולות. זו גם לא באמת כפיות טובה, חלילה, גם לא אדישות לגודל האירועים. זה רק ששגרת החירום הפכה לשגרת ניסים. ושוב אנחנו נחשפים מדי יום ביומו למחזות שלא ראתה שפחה על הים, ששמה בכיס הקטן את חזיונות יחזקאל בן בוזי. זו חרדת הניצחון שנופלת עלינו, כלים קטנים מלהכין, עם הניסים ועם הפורקן והגבורות והתשועות והנפלאות של הימים ההם והזמן הזה.

כמו בתאונה מיטלטלת שיצאת ממנה בנס, הרגליים מתחילות לרעוד במצוקה רק כשאתה כבר בסדר; כשאתה עומד איתן על קרקע יציבה, אבל כל כולך מבין עכשיו, אחרי ההישרדות, איך היית כפסע מהאסון, כחוט השערה מהחורבן. רק עכשיו אתה אולי מתחיל להיות פנוי באמת לגודל הזוועות, הסכנות, הניצחונות. והרי רק התחלנו. ואתה מודה ובוכה וצוחק ושוב מודה לכל מי שהפר את עצתו של הצורר התורן, וקלקל את מחשבתו, והשיב לו גמולו בראשו.

ככה בדיוק

בדיחה גלותית קובעת שלהיות יהודי זה לדעת לארוז מספיק מהר. המציאות הישראלית מלמדת שמדי פעם היהודי הנודד נדרש לכישוריו אלו גם בגבולותיה הריבוניים של מדינת היהודים. במקרה הטוב הוא יתבקש להתפנות ביעילות למרחב מוגן ביתי או שכונתי, במקרה הרע לארוז ולעזוב את ביתו ואת יישובו, בתקווה שנשאר בית לארוז ממנו. איך אומרת כותרת הספר של חיותה דויטש? ככה נראית גאולה. ככה בדיוק. ניעור מאבק, אובדן כואב ואומץ אדיר לקום ולנצח במערכה. לשחרר עול שעבוד טרור ולנצל מציאות כאוטית כדי לצמוח במקום להישבר ולנבול.

צבא ההגנה לישראל למד בשנתיים האחרונות לחווט את עצמו מחדש ולהשכים להרוג את הקמים להורגנו. סוף־סוף הפנימו כוחותינו המשובחים שההגנה הכי טובה היא ההתקפה. לא באירוניה, לא בציניות, אלא כפשוטו. כי אין דרך אחרת לשבש את תוכניות השמדת ישראל, ואין דרך אחרת למנוע היווצרותן המיידית של תוכניות השמדה עתידיות. אומץ הלב היהודי הוכיח את עצמו לא רק במערכה הלאומית אלא גם במערכה האישית.

המוני החטופים במתקפת הטרור האיומה שפתחה את שרשרת האירועים הבלתי נתפסים של השנים האחרונות הפכו למקורות השראה לא רק בשל שיטות ההישרדות הפיזיות שלהם אלא גם ובעיקר בזכות ההישרדות המנטלית. אנשי המילואים ובני משפחותיהם הוכיחו עמידה איתנה משלהם, כשמעל כולם מרחפת רוח הערבות ההדדית. השבוע שוב העם אמר את דברו. קם כלביא, שאג כארי, ותרם את תרומתו לניצחון הכולל בפשטות של גרירת רגליים מנומנמת בחדרי מדרגות.

אנחנו מתייצבים במהירות במרחב המוגן שלמדנו להתאים לצורכי השעה, ובביטחון גבוה שיש מי שדואג לעניינים בשמיים ובארץ ומעל ומעבר לכל אלה. יש ממשלה ויש לה ראש שאחראי על מחדל הביטחון הגדול בתולדות המדינה וגם על השיקום ממנו; שנכנע והתכופף נוכח תכתיבי אוסלו ושורת מעשי אמון באויבים ומתווכים, אבל ידע לעמוד איתן מול לחצים מבית ומחוץ, ועמד עיקש במערכה הרב־חזיתית, עד לניצחון; שנתפס כאובססיבי בסוגיה האיראנית; שנראה תאב שלטון, אבל הוכיח שוב שתפיסת השלטון היא אמצעי להכרעת הצורר האיראני, לא להפך.

שלושה שותפים להצלחת מבצעי שאגת הארי וזעם עצום: צבא ישראל בפיקודו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, הצבא האמריקני בפיקודו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ואחד א־לוהינו. אולם עיטור הגבורה והעוז והמופת על אומץ לב מגיע לכל ישראלי וישראלית שמתעוררים מאזעקה בשמץ דאגה וגודש אדישות, גוררים שמיכה וכרית, ספר וטלפון, ונשפכים בטבעיות בפינת הממ"ד שרשומה כבר על שמם. ככה נראית גאולה, ככה בדיוק. בצעדים קטנים של סבלנות ואיפוק, ובהמתנה דרוכה ומפוהקת כאחד. כך נראית מלחמת עצמאות וקוממיות.

לתגובות: orlygogo@gmail.com