זה קרה השבוע לפני 35 שנה, בפורים של שנת תשנ"א. בבוקר חג הפורים הושמעה בכלי התקשורת הכרזתו של נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש כי המלחמה עם עיראק הסתיימה. דובר צה"ל נחמן שי הבהיר לציבור הישראלי שאפשר לחזור לשגרה ולהחליף את מסכות האב"כ שהיו צמודות אלינו במשך חודש וחצי, במסכות של פורים. הייתי בכיתה י' ואני זוכר את ההתרגשות שלי מהעובדה שבשעות הערב אסע לחגוג את שושן פורים בישיבה התיכונית הירושלמית שבה למדתי, נטול מסכה וללא חשש אזעקות. גם אז, ההתרגשות התעצמה בגלל העיתוי. ממש בבוקר הפורים הוסר מעל היהודים האיום העיראקי שבמשך חודשים הטיל עלינו מורא. בהשוואה למלחמה הנוכחית, המספרים של פורים תשנ"א מתגמדים. 38 טילים "בלבד" נורו אז לעבר שטחה של מדינת ישראל ב־18 התקפות ירי. ובכל זאת, תחושת הרווח וההצלה באותו פורים הייתה גדולה מאוד.

ובחזרה לימינו. קשה להפריז במשמעות האירוע ההיסטורי שאנחנו נמצאים בתוכו. מתקפה ישראלית נועזת בשמי איראן הביאה לחיסולם של כל בכירי ציר הטרור האיראני, ובראשם הצורר הגדול ביותר של העם היהודי בדור האחרון. גם הפעם, אי אפשר להתעלם מלוח השנה היהודי. תקיפה ישראלית בבוקר שבת זכור, במדינה הכי מזוהה עם האנטישמיות העמלקית; מלחמה בין מדינת היהודים ובין ממלכת פרס המודרנית, בשבוע שבו חוגגים את הצלתם של יהודי ממלכת פרס מהשמדה.

וכמו בכל אירוע היסטורי, גם השבוע יכולנו כולנו לבחור בין שתי אפשרויות. אפשרות אחת היא להתעלות לגודל השעה. להרים עיניים מהרשתות החברתיות ומהפרשנים באולפנים, להתעלם מההתחשבנויות הפוליטיות הקטנות, להביט מלמעלה על האירועים, להתרגש, להכיר בגודל האירוע, להודות עליו ולהתפלל שגם יסתיים בטוב. אפשרות שנייה ומפתה היא לנצל גם את הימים הללו לסגירת חשבונות פוליטיים עם בני פלוגתא, לצוד התבטאויות אוויליות של אנשים מהמחנה הפוליטי הנגדי ולהמשיך להתפלש במריבות הקטנות מהשבוע שעבר ומלפני שבועיים, בלי להפעיל את כפתור התודעה ההיסטורית המתבקשת בימים אלו.

אנשים קטנים אינם מסוגלים לצאת מהפוזיציה גם בימים גדולים. הם נחלקים לכמה סוגים של קטנות. חלקם מתעקשים להמשיך ולבחון את כל האירועים במונחי טוב לנתניהו או לא טוב לנתניהו. חלקם משקיעים את זמנם בציד התבטאויות שנויות במחלוקת. חלקם מתעקשים לבקר כל יוזמה צבאית ישראלית, גם כשמדובר בחיסול האויב המסוכן ביותר לעתידנו. חלקם חוגגים את הבשורות על ידי תקיעת אצבעות בעיניהם של יריביהם. אלו ואלו, גם החמוצים וגם אלו שמתגרים בהם, מתנהגים בקטנות.

סביר להניח שגם בזמן ההצבעה ההיסטורית באו"ם בכ"ט בנובמבר, גם בזמן ההכרזה על הקמת המדינה, וגם בזמן שחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים, היו פה ושם אנשים קטנים שלא התעלו לגודל השעה. ההבדל המרכזי הוא שאז לא היו כלי תקשורת ורשתות חברתיות שנתנו במה לקולות המדכדכים שלהם.

יודעים יותר מדי

דרך אחת להימנע מחשיפה לקולות האנשים הקטנים היא הפחתת הצריכה התקשורתית. כשבוע לאחר שמחת תורה תשפ"ד שאלתי את סבתא שלי איך הם עברו את מלחמת העצמאות הארוכה, שנמשכה למעלה משנה וחצי והייתה רבת חללים לא רק במספרם אלא גם בשיעורם מתוך האוכלוסייה. סבתא ענתה שהם פשוט לא היו מעודכנים... בבית עדיין לא היה להם רדיו, ומסיבות כלכליות הם גם לא רכשו עיתון. כשהיו אירועים ביטחוניים בירושלים שבה התגוררה הם היו מודעים להם, אבל על רוב האירועים שהתרחשו ברחבי המדינה הם פשוט לא ידעו בזמן אמת. כל מה שסבתא יודעת היום על מלחמת העצמאות, והיא יודעת המון, היא למדה אחר כך מתוך הספרים. בשעת מעשה היא ידעה מעט מאוד.

במלחמה הנוכחית אנחנו יודעים יותר מדי. אסור להיות מנותקים; יש דברים שמוכרחים לדעת, ויש גם ידיעות מצילות חיים. אנחנו חיים גם בדור אחר, של מכשירים ניידים, אינטרנט ורשתות חברתיות, וגם אם נרצה, אנחנו לא יכולים לחזור אחורה בזמן. ועדיין, אפשר וכדאי לדעת קצת פחות. עדיף לא להיות צמודים למסכים ולחדשות, ובוודאי שלא לצרוך כל ציוץ קטנוני ברשתות החברתיות.

הדרך השנייה להתמודד עם התבטאויות קטנוניות של חמוצים או מתגרים, היא להפעיל את התודעה ההיסטורית ולהזמין בדמיוננו את הדורות הבאים, שיספרו לנו איך יתארו בעוד כמה עשרות שנים את מה שקורה פה עכשיו. הרי ברור שכאשר הימים הללו ייכנסו לדפי ההיסטוריה, והם ייכנסו, יישארו מהם רק האירועים עצמם והעובדות, בלי כל ההתקוטטויות וההתקטננויות.

עם קצת תודעה היסטורית, גם האנשים הקטנים היו מתביישים בתגובות שלהם לאירועים הגדולים. המתנגדים הרדיקליים לממשלה היו מתביישים לספר לצאצאיהם העתידיים שבזמן שחיל האוויר הישראלי טס חופשי בשמי איראן כדי להסיר מעלינו איום קיומי, הם המשיכו לגדף את ראש הממשלה ושריה. עורכי העיתונים החרדים היו מתביישים לספר שגם בימי המלחמה באיראן הם כרכו יחד את התפילות נגד אויבינו בתפילות נגד חוק הגיוס. אנשי תקשורת מימין ומשמאל היו מתביישים לספר שהם היו עסוקים בהמשך העקיצות והמריבות ההדדיות ביניהם.

הרב יהודה עמיטל, שהיה בעל תודעה היסטורית מפותחת, הביא באחת משיחותיו על מלחמת ששת הימים דברים שאמר ר' שמחה בונים מפשיסחה על הדור של מרדכי ואסתר. ר' שמחה בונים תיאר כיצד באותם ימים ישבו תלמידים בבית המדרש ועסקו בתורה, והנה נכנס אחד התלמידים ולחש לחברו משהו מסקרן באוזן. ההתלחשויות גברו, והמשגיח של הישיבה הגיע לנזוף בתלמידים. כשהם סיפרו לו על ההתפתחויות האחרונות בארמון המלך אחשוורוש, המשגיח החל לצעוק עליהם: "ביטול תורה! מה אתם מבלבלים את המוח? צריכים ללמוד!" אך בשנים הבאות, הסיפור שעליו התלחששו התלמידים הפך בעצמו להיות חלק מהתורה, עד כדי כך שהגמרא קבעה שמבטלים תלמוד תורה כדי לשמוע קריאת מגילה. הוסיף ואמר הרב עמיטל לתלמידיו: "לפעמים קול ה' בעולם כל כך ברור, שהוא ממש הופך להיות דברי תורה".

אנחנו לא יודעים כיצד תסתיים המלחמה ואם המשטר האיראני אכן יקרוס. נמשיך להתפלל, אבל מול ההישגים הצבאיים שכבר הושגו, ברור שאנחנו נמצאים בימים גדולים מהסוג של אירועי מגילת אסתר ומלחמת ששת הימים. הלוואי שנצליח לגדול מהריבים הקטנוניים שמאפיינים אותנו בשנים האחרונות ולהתאים את עצמנו לימים הללו. ימים גדולים.