האזעקה שהקפיצה מהמיטה את כל עם ישראל בשעה שמונה בבוקר בשבת, ביקשה רק לדרוך אותנו, לספר לנו שהגיע הרגע שכולנו חיכינו לו ובעצם גם לא חיכינו לו: המערכה עם איראן. האזעקה ההיא לא הריצה אותנו למרחבים מוגנים, אבל נדמה שהיא לחצה על כפתור נסתר שכתוב עליו "עבור למצב חירום". וכאילו יד נעלמה מפעילה אותנו, כולנו התחלנו להתארגן לפי הנדרש.

מנייני שחרית של שבת זכור – השבת עם הרייטינג הכי גבוה בשנה – בוטלו ונמצאו פתרונות חלופיים. גברים ונשים הוקפצו ליחידותיהם, ניגשים לתיקים שכאילו כבר אורזים את עצמם. המשפחות שהיו בכוננות לרגע הזה נפרדו באהבה ובדאגה, ממשיכות חצי שבת בלי אבא או אימא או ילד שנסע, בצל אזעקות, בלי לדעת עד מתי. ידיד שחיתן את בנו בתחילת השבוע סיפר שכבר בשבת בבוקר הציעו לו חברים בתים וחצרות פרטיים כדי לקיים בהם את החתונה.

עם הדלקת הסלולרי בצאת שבת גיליתי שכבר יש קבוצת וואטסאפ שמסייעת לכלות למצוא מאפרות ומסרקות באזורי החתונה החליפיים. בין האזעקות ובתוכן, כולם הבינו שיום התחפושות מבוטל. ילדים שליטפו את התחפושת בעיניים וחיכו למסיבה בגן או בבית הספר כדי ללבוש אותה, חובקו בידי הורים מסורים שמצאו מיד אלטרנטיבות: תחרות תחפושות במקלט, זום חגיגי במיוחד, ותמונות שנשלחו לסבא וסבתא. הילדים התבאסו אבל הבינו; מי שגדל בצל הקורונה והמלחמה כבר לא עושה עניין מעוד שינוי בעלילה.

ביום ראשון בבוקר הבן שלי לקח את הקסדה שהוא שומר בבית מראשית הקיץ, כשהשתתף בפינוי הריסות אחרי נפילת טילים ב"עם כלביא", ונסע כדי להיות שוב חלק מחמ"ל "לב אחד" ולפנות הריסות. כל השבת היא קרצה לו, הקסדה. הוא בהיכון כבר מתחילת הדיבורים על מערכה נוספת. כמה שעות אחר כך כבר נחתה אצלנו בבית כמות יפה של נקניקיות, רסק עגבניות ופסטה. הבנות שלי הוציאו סירים כדי לבשל במקביל ולספק ארוחת ערב, לא ממש מזינה, אבל חמה וטעימה, למשפחות המגויסים.

כל חמ"לי המתנדבים שִחזרו את הקבוצות הקודמות, צוותי החירום ברשויות ובקהילות השילו אבק דק שלא הספיק להצטבר. המנגנונים כבר פועלים, אנחנו משומנים. נהיינו עם גמיש, שיודע ללהטט, להיכנס מתחת לאלונקה, להתארגן על ביטול לימודים מהרגע לעכשיו, לרוץ שוב לממ"דים ולמקלטים, ולסרוק ברנטגן את צורכי החברה. עשינו את זה כל כך הרבה פעמים בשנים האחרונות. נהיינו אלופים.

הערבות ההדדית וגם המטרה הגדולה מגייסים אותנו. אלה ימים של מלחמה בנציגי הרוע בעולם. אנחנו נלחמים במי שידיהם מגואלות בכל כך הרבה דם יהודי, במי שתכננו להשמיד אותנו וזינבו בנו שנים רבות, מדממות וארוכות. ההישגים הצבאיים כבירים, ההישג המדיני של שיתוף פעולה הדוק כל כך עם ארצות־הברית מותיר אותנו ללא מילים, והשינוי הגיאו־פוליטי סביבנו הוא ממש לא ייאמן. אנחנו עוד לא יודעים איך הסיבוב הזה ייגמר, אבל אנחנו בימים היסטוריים, ואף שהמשפט הזה הפך כבר שחוק, כן, זו האמת. כבר שנתיים וחצי אנחנו נמצאים בסחרור של כאבים והישגים שהוא מעבר לדמיון. שנתיים וחצי שבהן המציאות פועלת במהירות של פי חמישה, ומכווצת עשרות שנים לתוך מאורעות שרודפים אחד את האחר כמעט בלי הפסקה.

יש כאלה שהמהירות הזו עושה להם סחרחורת. ההתמשכות והאינטנסיביות, הצורך לבטל דברים שחיכינו להם חודשים, או שוב להיות במצב של עד־דלא־ידע מתי נוכל לחזור לשגרה הקטנה שלנו. המתח, הדריכות, הדאגה לילדים, לבני הזוג או ההורים, הצער הנורא על הנרצחים וכאב הלב על אלה שנותרו חסרי בית – כל אלה סודקים אותנו. ובלי לגרוע ולו במעט מההישגים הכבירים, לפעמים הנפש מאותתת אחרת מהראש, ואנחנו קצת יורדים מהיכולת הרגילה שלנו.

לקחת פסק זמן

השבוע פרסם מרכז משאבים של פרופסור מולי להד, מומחה לפסיכו־טראומה ולחוסן, טקסט שהוא שלח לצוות המטפלים במרכז שלו. לא כולנו מטפלים מומחים, ובכל זאת המילים האלה דיברו אל אנשים רבים בסביבתי. "אם יש משהו שאני יודע בוודאות ברגע הזה", כתב להד, "זה שאף אחד מאיתנו לא הגיע לכאן היום עם מכל דלק מלא. אנחנו כבר לא בתחילתה של תקופה קשה. אנחנו כבר עמוק בתוך מציאות מתמשכת וכולנו מרגישים את המחיר. יש כאן עייפות אמיתית". בהמשך הוא כותב: "חוסן לא נראה כמו כוח בלתי נגמר. חוסן נראה כמו אנשים עייפים שממשיכים להופיע". הוא מציע לאנשי הצוות שלו לאפשר לעצמם לא להיות כל הזמן במאה אחוז שלהם כי לפעמים אי אפשר, ומבקש "להוריד חצי מדרגה של ביקורת עצמית, ולהוסיף חצי מדרגה של חמלה לעצמנו ולאחרים, ולהמשיך לצעוד יחד בקצב שאפשר להחזיק לאורך זמן".

הדברים של להד הגיעו אליי בדיוק כשארזנו את עצמנו לכמה ימים, לקראת נסיעה למצפה־רמון. החלטנו לנסוע למקום רחוק שאפילו הטילים מתעייפים בדרך אליו. היינו צריכים להירגע מהמתח והדריכות של ההתראות והאזעקות, של כוננות הספיגה, של פורים שהפך לחג מאתגר. מקום נפלא מצפה־רמון. אנשים אדיבים ורגועים, אוויר משיב נפש ונופי מדבר פתוחים. ההחלטה הזו שלא לעשות את פורים בלוד, עם השכנים היקרים שממתינים למשלוחים הקבועים, להגיד לעצמי "אני יוצאת להפסקה", ולצאת לרגע מהאירוע הזה שכל עם ישראל נמצא בו ולא להיות בכוננות למשימה – הייתה צעד שדרש ממני קצת אומץ. אבל הייתי מכוונת לתת לי ולמשפחה את החמצן הדרוש.

אני בעד להתאמץ ולהימתח ולהשתדל לעשות יותר, במיוחד בזמנים של צורך משפחתי או לאומי. זו זכות גדולה להיות שותפים בעשייה בשעה הגדולה הזו. ודווקא מתוך ההבנה הזאת אנחנו חייבים לאפשר לעצמנו נשימה והרפיה ולוותר לעצמנו לפעמים, וגם להביט על ההפוגות האלה בעין טובה. לדעת שאם ניתן לעצמנו את הנשימה הזאת בתוך הטרפת המתמשכת, זה ימלא לנו את מכל הדלק ויאפשר לנו שוב להתאזר בכוחות ולחזור למעגל העשייה.

Ofralax@gmail.com