בזכות המלחמה עם איראן הוכרזה השבוע הפסקת אש בלתי רשמית במלחמות היהודים. כל ראשי האופוזיציה הציונית פרסמו הכרזות תמיכה בהחלטת נתניהו לצאת למתקפה, אפילו יאיר גולן. בידיעות אחרונות הודפס טור של נחום ברנע עם כותרת סנסציונית: "האם יכול להיות שנתניהו צודק?". רק בהארץ התנפלו עליו כרגיל, והיועמ"שית בהרב־מיארה התעקשה להמשיך בשגרת הקטטה עם בן־גביר.
כן, מסתמן עכשיו בעליל שנתניהו צדק, לפחות בנושא האיראני. סטיב ויטקוף סיפר השבוע כי האיראנים עצמם גילו בשיחות דוחא וז'נבה שהאורניום המועשר שלהם יספיק ל־11 פצצות אטום. איזו ברירה נשארה כבר לישראל מלבד עריפת הראש של ח'אמנאי? האם היא הייתה אמורה להמתין עד שהצורר יצליח לייצר שבעת אלפים טילים בליסטיים נוספים כבר בסוף 2026?
עוד כתבות בנושא
לאורך עשרות שנים נתניהו הכין נפשית את ישראל למלחמה. סכנת ההתגרענות האיראנית כיכבה ברטוריקה שלו עוד מהמאה שעברה, ודאי יותר מכל מנהיג ישראלי אחר. שום היסטוריון לא ייקח ממנו את ההשוואות שהוא ערך שוב ושוב בין איראן השיעית לגרמניה של פעם, ואת קווי הדמיון שמתח בין שואת היהודים במאה שעברה לאיום הרדיואקטיבי שנשקף לנו מטהרן. ראש הממשלה הנצחי של ישראל נדנד ונדנד בנדון עד שאפילו מעריציו חשבו שהוא מגזים.
הכי מעניין
בקיץ שעבר יצא נתניהו למבצע עם כלביא. הוא הצליח לגייס אליו את ארצות הברית ולהגשים בכך חלום ישראלי ישן, חוצה מפלגות. אפילו שמעון פרס, שכנשיא מדינה לא הפסיק לחתור תחת התוכניות למתקפת סולו ישראלית באיראן, טען בשעתו שאם האמריקנים יצטרפו אלינו, זה יהיה משהו אחר. והנה, סוף־סוף נתניהו הצליח לצרף אותם. אחרי תריסר ימים טראמפ דרש ממנו להפסיק, מתוך תקווה שהאיראנים למדו לקח, אבל הם סירבו ללמוד, ובניגוד לרוב ההערכות נתניהו הצליח לגייס החורף שוב את טראמפ. מערב פורים טהרן בוערת.
האם אירועי 8:10 בשבת שעברה יסייעו לנתניהו לעמעם את זיכרון זוועת 7.10? בבחירות הקרובות נדע, אולי כבר בסקרים הקרובים. בכל מקרה דמותו של נתניהו עברה השבוע תהליך מואץ של הערכה מחדש. למרבה הצער הוא עדיין מתראיין לערוצים זרים בלבד, במקום לשוחח ישירות עם עיתונאי ארצו, אבל מעשיו מדברים השבוע בעד עצמם. דווקא האסון בבית־שמש הדגים לכל ישראלי מה היה עלול לקרות אלמלא כיהן פה ראש ממשלה שמסוגל לרתום את אמריקה למערכה, לפני שאיראן תכפיל ותשלש את מאגרי הטילים שלה. בעקיפין, מי היה מאמין, הוא הצליח לגרור לצידנו גם את סעודיה ואת מדינות המפרץ. חיזבאללה שיחק לידיו כשפתח באש על חיפה אור לתענית אסתר, והעניק לצה"ל הזדמנות להשלים את המשימה בצפון.
סכנת איראן כיכבה ברטוריקה שלו. נתניהו בעצרת האו"ם, 2012 | צילום: איי. פי
אומנם הרבה דברים עוד עלולים להשתבש בדרך לניצחון מוחלט, אבל שום פרשן שפוי לא יוכל לטעון שהיה אפשר אחרת. ייתכן שבסוף אפילו תתגבש הסכמה נרחבת על השם שנתניהו התעקש לתת לקרבות העזים שמתנהלים פה כבר שנתיים וחצי: מלחמת התקומה.
מסדר כנפיים
בתום שבוע של מלחמה, מתבקשת עוד תובנה, וליתר דיוק טיוטת תובנה: ייתכן שבהשפעת אירועי שמחת תורה תשפ"ד מיהרנו לקבוע ששורש כל רע הוא הקטנת צבא היבשה. האש והעשן באיראן הם ראיה ניצחת לנחיצות חסרת התחליף של חיל האוויר. שום טנקיסט או תותחן לא יכול להחליף את טייסי החיל בשמי טהרן. גם חיל הטילים שליברמן תכנן לא היה מסוגל לעשות שם מה שהם עושים. במלחמה הזאת, להבדיל ממלחמות המאה שעברה, המטוס (הישראלי) כופף את כנף הטיל (הבליסטי), ולא ההפך.
ותובנה נוספת, קרקעית: המינוי של שלומי בינדר לראש אמ"ן מסתמן למפרע כרעיון מוצלח. הישגי אמ"ן במלחמה מופלאים. כמו כל צמרת צה"ל בסתיו 23' האלוף בינדר נושא באחריות למחדל, אבל הדחתו במסגרת מבצעי הנקם הפופולריים בבכירי מערכת הביטחון דאז הייתה עונש קבוצתי לעם ישראל, לא רק עונש לבינדר. צבא חכם לא ממהר להתיז ראשים של קצינים ששגו, כל עוד לא מדובר ברשלנות פושעת, אלא משתמש בניסיון שצברו בעקבות הפקת לקחי השגיאות. במקרה של בינדר זה השתלם מאוד.