מתנגדי המבצע שיזמו ארה"ב וישראל כנגד איראן – בוודאי בזירה העולמית ולמרבה הצער גם כמה ישראלים – מתמקדים בנקודה אחת: אסור היה לפתוח ב"מלחמת ברירה" כלפי גורם שלא תקף תחילה, וכלל לא היה בטוח שהוא עומד לתקוף.

בטענה הזו מטשטשים המבקרים את ההבדל שצריך להיות ברור בין "מלחמת ברירה" (או כפי שהיא מכונה במקורותינו: מלחמת רשות) לבין "מלחמת מנע". מלחמת ברירה היא מלחמה שנפתחת מול יריב שלא איים כלל על התוקף, והיא נועדה בפשטות לספח שטחים, על היתרונות השונים הגלומים בהם. כזו היא המלחמה שבה פתחה רוסיה לפני ארבע שנים כנגד אוקראינה, או המלחמה שיזמה גרמניה הנאצית כנגד כלל מדינות אירופה. מלחמה כזו אכן פסולה בתכלית. אבל מלחמות מנע הן מלחמות שבהן הצד שאמור להיות מותקף מקדים בזריזות את יריבו ומנצל את יתרון ההפתעה לטובתו. אלה דווקא מלחמות ברוכות, שיש בהן פוטנציאל הצלה עצום והצדקה מוסרית מלאה.

מה רוצים מתנגדי המלחמה? שישראל תחכה שוב לסוג חדש של 7 באוקטובר, נורא בהרבה מקודמו, רק כדי שתהיה לה הזכות להשיב מלחמה לאיראן? לא במקרה המלחמה המוצלחת ביותר בתולדות ישראל, מלחמת ששת הימים, היתה מלחמת מנע מובהקת. אכן, ישראל ירתה בה את מכת הפתיחה, בהפתעה מוחצת שהשמידה כמעט את כל חיל האוויר המצרי, ובכך קבעה מהרגע הראשון את תוצאת המלחמה. לעומת זאת, כשישראל המתינה, בלחץ אמריקני כבד, למכת הפתיחה המצרית-סורית באוקטובר 1973 (ביממה האחרונה שלפני המלחמה היו בידי ישראל ידיעות ברורות על המלחמה הצפויה) ונמנעה אפילו מגיוס מילואים נרחב שמא תואשם בחרחור מלחמה, ספגנו מכה כואבת וקשה במיוחד. הוא הדין ב-7 באוקטובר; שם אמנם לא היה לחץ מדיני למניעת מכת מנע, אלא בעיקר קונספציה מוטעית, אבל התוצאה דומה.

אם נלך עוד אחורנית בזמן, כמה היינו נותנים, והעולם כולו היה נותן, כדי שמדינות המערב היו פותחות במכת מנע קטלנית נגד היטלר ומזימותיו, בלי לאפשר לו את מכת הפתיחה. אכן, הגישה התובעת להימנע ממכת מנע היא גישה צ'מברליינית מובהקת, וטוב שישראל וארה"ב נקטו הפעם בגישה צ'רצ'יליאנית.

אבל לצד הדברים האלה, חשובה הזהירות גם בצידה הימני של המפה, ובמיוחד בחלק הדתי שלה. הצירוף של השאיפה האיראנית המוצהרת להשמדת ישראל, יחד עם הסמיכות לפורים, כבר הולידו אופנה רווחת של השוואת המלחמה הנוכחית לציווי המקראי למחות את זכר עמלק, ובעצם להשמיד את כולו. אינסוף דרשות כבר נכתבו ופורסמו על ההשוואה הזו; קריקטורות וקליפים צוירו ושודרו, וזו נראית כרגע האווירה הרווחת בציבור הדתי, בין אם מדובר בחלק הדתי-לאומי או בחלק החרדי.

זו טעות קשה ומסוכנת מאוד. כבר חכמינו הקדמונים הרגישו מאוד לא בנוח עם הציווי להשמדת עם שלם, ודאגו לסייג אותו באמירה שבעצם איננו יודעים מיהו עמלק, משום שהמלך האשורי סנחריב, במסע הכיבושים שלו במזרח התיכון, כבר 'עמד ובלבל את האומות". כלומר: העמלקים נטמעו בקרב אומות שונות, ואין לנו יכולת לזהות מאז מי בעצם שייך לעם הזה. בדורות מאוחרים יותר היו אלה חכמי החסידות שהבהירו ש'עמלק' איננו כיום עם ספציפי, אלא כינוי לרוע המקנן באדם; יצר הרע שבכל אחד מאיתנו, ובו יש אכן חובה להילחם עד חורמה.

ההשוואה לעמלק היא גם טעות קשה מבחינה מדינית והסברתית: לא במקרה, הנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו הם הראשונים להבהיר שהמלחמה הנוכחית היא לא חלילה כנגד כלל העם האיראני, אלא 'רק' נגד המשטר השולט במדינה. אדרבה, הציפייה היא שהמלחמה תעודד את העם למרוד במשטר ולהקים משטר חלופי שיחיה בשלום עם ישראל ועם המערב כולו. חלילה לנו לחשוב, או שהעולם יחשוב שזו כוונתנו, שההשוואה לעמלק פירושה רצון להשמיד את כלל העם האיראני. במלחמה בעזה כבר שילמנו מחיר מדיני כבד על השוואת העזתים לעמלק, ואין שום צורך שנחזור שוב על הטעות.

בשבת בבוקר, כשפרצה המתקפה באיראן, אני מודה שגם אני הייתי בטוח שהמבצע ייקרא 'מבצע זכור', או מבצע 'מחיית עמלק', שהרי סמיכות הזמנים זעקה לשמיים. אבל טוב שלא כך קרה, והמבצע נקרא על-שם פסל האריה המסמל את גבורתם של 8 מגיני תל-חי, ובראשם יוסף טרומפלדור, שנהרגו בי"א באדר – תאריך התחלת המבצע – לפני 106 שנים. שם המהדהד את ההיסטוריה הלאומית שלנו הוא בהחלט דבר רצוי, אבל עדיף במקרה כזה להסתמך על היסטוריה ציונית קרובה ועובדתית, מאשר על ציווי יהודי עתיק שאיש אינו יודע באמת מה משמעותו המעשית בימינו.