שמי המזרח התיכון בוערים, ארצות הברית וישראל ניצבות בחזית המאבק מול יצואנית הטרור הגדולה בעולם, אך היבשת הישנה בשלה: עמוק בתוך תרדמת חורף גיאופוליטית. תגובתו של האיחוד האירופי, ומדינות מפתח כמו צרפת, גרמניה ובריטניה בפרט, למערכה הגלויה מול איראן, איננה רק מאכזבת – היא מהווה מופע מסוכן של פייסנות המזכיר תקופות אפלות בהיסטוריה של היבשת.
הביטוי הראשון לרפיסות הזו ניכר בתגובה המהוססת והנרפית של בירות אירופה למתקפות המוצדקות של ארצות הברית וישראל נגד יעדים איראניים. במקום לעמוד שכם אל שכם עם הדמוקרטיות הנלחמות כדי לבלום משטר קיצוני ופנאטי, בחרו בפריז, ברלין ולונדון להגיב באיפוק ולהדגיש את אי ההשתתפות בתקיפות. במקום גיבוי מוחלט וחד ערכי למכה הניצחת נגד "ראש התמנון", שמענו שוב את אותן קלישאות דיפלומטיות שחוקות הקוראות "למנוע הסלמה", להגעה להסכם שיביא לעצירת תכנית הגרעין והטילים של איראן וכינוס דיונים דחופים בעקבות המצב. זוהי איננה דיפלומטיה מתוחכמת; זוהי פחדנות לשמה. האירופים, הממהרים לגנות את ישראל על כל מהלך טקטי, מאבדים את קולם כשהעולם החופשי פועל נגד משטר שרוצח את עמו, תולה הומוסקסואלים על מנופים ומדכא נשים בדם.
אולם, חטא הפייסנות האירופי מחוויר לעומת העיוורון המוחלט לנוכח העובדות בשטח. אירופה מתנהגת כאילו המלחמה באיראן היא בעיה מזרח-תיכונית מקומית, בעוד שהמציאות טפחה – תרתי משמע – על פניה. שר הגנה ג'ון הילי חשף כי מתקפת הטילים הבליסטיים האיראנית לא כוונה רק לישראל אלא גם לקפריסין שם ממוקמים בסיסים צבאיים של בריטניה. העובדה הזו צריכה להרעיד את מסדרונות השלטון בבריסל. איראן תקפה את אירופה. הטילים ששוגרו חלפו ואיימו על קפריסין – מדינה שהיא חברה מלאה באיחוד האירופי. זו חציית קווים אדומים בינלאומיים ופגיעה באינטרסים הריבוניים של אירופה.
הכי מעניין
בואו נתעכב על המשמעות המבעיתה של הנתון הזה: מדינה סוררת, שחותרת לנשק להשמדה המונית, ירתה נשק בליסטי לעבר שטחה של מדינה חברה באיחוד האירופי, ולעבר בסיסיה של מעצמה גרעינית אירופית (בריטניה, שאמנם עזבה את האיחוד, אך נותרה נדבך קריטי בביטחון היבשת וחברה בנאט"ו).
תארו לעצמכם שרוסיה הייתה משגרת בטעות, או במכוון, טיל שהיה נופל בסמוך לבסיס בריטי בקפריסין. היבשת כולה הייתה רועדת. שגרירים היו מזומנים באישון לילה, ישיבות חירום של מועצת הביטחון ונאט"ו היו מכונסות, ואיומים בסנקציות משתקות היו נזרקים לחלל האוויר. אבל כשמדובר באיראן? דממה. משיכת כתפיים. שרי האיחוד מעדיפים לטמון את ראשם בחול. הם מכורים לאשליה שאם רק ימשיכו להחיות את גופת הסכם הגרעין מ-2015 וישמרו על קשרי מסחר מצומצמים, האייתוללות יניחו להם לנפשם.
זוהי טעות קטלנית באבחון, במיוחד שהמנהיג האיראני הנשיא ח'מינאי וצמרת הצבא האיראני חוסלו. משטר משמרות המהפכה אינו מפרש את האיפוק האירופי כבגרות דיפלומטית, אלא כחולשה משתקת. כאשר איראן יורה טילים לעבר קפריסין ובסיסים בריטיים ולא משלמת על כך מחיר אירופי כבד – צבאי, דיפלומטי וכלכלי – היא מבינה שהדרך מערבה פתוחה.
האיחוד האירופי מתנהג כצופה פסיבי בסרט על הישרדותו שלו. המתקפה על קפריסין ועל הבסיסים הבריטיים איננה "זליגה" מקרית; היא ניסוי כלים איראני שנועד לבדוק את גבולות הסבלנות של המערב. ואירופה, למרבה הבושה, נכשלת במבחן הזה כישלון חרוץ. אם בירות אירופה לא יתעוררו מההזיות הפציפיסטיות שלהן, יכירו במציאות, ויצטרפו לארצות הברית וישראל בחזית תקיפה ובלתי מתפשרת נגד טהראן – המטח הבא כבר לא ייפול רק בים התיכון. הוא יכוון ישירות אל ליבה של אירופה.