הנה צרור אירועים מהשבועיים האחרונים בלבד: ישיבת "אורות שאול", מישיבות ההסדר הרציניות והחשובות ביותר, אירחה בכבוד וביקר את הרב אברהם זרביב, שהתפרסם בכך ש"זרבב" את רצועת עזה, ולפחות בהזדמנות אחת הביע שמחה על מותם של כמה שיותר אנשים ברצועה. ביהודה ושומרון ממשיכה בלא הפרעה אלימות קשה של יושבי מאחזים נגד פלסטינים.

ברחבי ישראל לא פוסק גל הרציחות של אזרחים ערבים, ומתרחש בקצב ממוצע של אחד ביום. נציגי הממשלה מסבירים לנו שהאשמה היא בתרבות הערבית - למרות שמעניין שאותה תרבות מביאה הרבה פחות רציחות בצד המזרחי של הקו הירוק. פעיל הימין מרדכי דוד ממשיך לחסום אנשים המזוהים עם השמאל גם ליד בתיהם. ברחבי הארץ מתקיימות ההפגנות האלימות של הקנאים החרדים, הדורשים ששום חרדי, קל וחומר בן ישיבה, לא ייקרא לצבא.

הכנסת, במקום שתפעל להרגעת הקיטוב, רק מחריפה את המצב. יושב ראש הכנסת ממשיך בחרם הילדותי שלו על נשיא בית המשפט העליון; הצעת חוק הקובעת עונש מאסר של עד שבע שנות מאסר למי שיתפלל בכותל שלא באופן המקובל על הרבנות הראשית עוברת בקריאה טרומית; וכמובן, ממשיכים לקדם את החוק שיאפשר לבני הישיבות החרדים להמשיך ליהנות מכל ההטבות בתמורה לגיוס, אולי, של כמה אלפי חרדים.

בקיצור: בכל כך הרבה מערכות יש תחושה הולכת וגוברת של תהליכי התפוררות מואצים. כלפי חוץ ישראל היא מעצמה צבאית וטכנולוגית, שרבים משחרים לפתחה. אבל היא הולכת ונרקבת מבפנים.

מי שלמד קצת היסטוריה יודע שכך בדיוק התפוררו ונפלו גם האימפריות הגדולות ביותר - מבפנים. למען האמת, גם במדיניות החוץ אנחנו לא מי יודע מה מוצלחים. עובדה, קיבלנו את קטאר וטורקיה כשותפות לשיקום עזה רק מפני שלא רצינו בשום אופן לקבל שם את הרשות הפלסטינית. זאת, משום שהממשלה שלנו התחילה לעבוד במדיניות החוץ כשם שעבדו החרדים במשך שנים בתחום הגיוס: הם לא הסכימו לשום פשרה קלה גם כשהייתה סכנה כשבסוף ייאלצו לקבל פשרות גרועות יותר, כי אף אחד לא היה מוכן לחתום על פשרות קלות. העיקר שאפשר להאשים את הפריץ החיצוני - פעם בג"ץ, היום דונלד טראמפ - שהכריח אותנו לקבל פשרות קשות.

מה גורם לכל כך הרבה אנשים בימין, רבים מהם טובים וחכמים, לקבל את תהליכי ההתפוררות? להשלים עם קואליציה שמדיניות הפנים שלה פוגעת בבירור באינטרסים לאומיים במקרה הטוב, שלא לומר מטפחת שחיתות ומגבה אלימות במקרה הרע?

יש לכך שלוש סיבות שונות, כמספר מרכיבי הקואליציה: אנשי הציונות הדתית מוכנים לבלוע כל רע כדי לתת לקואליציה הנוכחית עוד כמה חודשי חיים שבהם תקדם עוד קצת את האחיזה הישראלית ביהודה ושומרון; המפלגות החרדיות מוכנות לכל רע כדי להנשים בעוד כמה חודשי חיים את ההשתמטות של הצעירים שלהם; ואנשי הליכוד? הם מוכנים לבלוע כל רע, כי מבחינתם כל דבר שיוציא את העיניים לשמאל הוא בכלל לא רע. ימניות מבחינתם ממוקדת לא ביישובה של ארץ ישראל, אלא בהכנסת כמה שיותר אצבעות לעיניים של השמאלנים.

זה ההבדל בין הימין הקלאסי של הציונות הדתית לבין זה של ערוץ 14. הימין הציוני־דתי רצה לבנות, ובמקרה הצורך לתקן. הימין של ערוץ 14 רוצה להרוס - את התקשורת, את מערכת המשפט, את האקדמיה, את כל מה שנתפס בעיניהם כמעוזי שמאל, כולל הצבא. אנשי הימין החילוני, שרבים מנציגיו הם בכלל "חוזרים בתשובה" שזה מקרוב הגיעו מהשמאל, מטיפים לציונות הדתית על שהיא ימין ממלכתי מדי.

למרבה הצער, התעמולה הזו עובדת. רבים מדי מצעירי הציונות הדתית מרגישים כיום שהמוסר הניטשיאני (זה שדיבר על אנשי־על, החיים מעבר לנורמות של טוב ורע) של ערוץ 14 קורץ להם יותר מהערכים "האנכרוניסטיים" שהם גדלו עליהם בבית: ממלכתיות, התנגדות לאלימות, כבוד לאדם גם אם הוא בר־פלוגתא. בשנה הקרובה הם יצטרכו לבחור בין ברית עם גדי איזנקוט ויאיר לפיד ובין המשך הברית עם איתמר בן־גביר ומרדכי דוד. נקווה שיבחרו נכון.