כשבוע לפני פורים, רגע לפני שעם ישראל שומע בבתי הכנסת את הציווי "זכור את אשר עשה לך עמלק", בחר טאקר קרלסון - פעם יקיר הימין האמריקני והיום אדם שמייצג את הפלג הימני־קונספירטבי בואכה אנטישמי שם – להפוך את עמלק לקרדום לחבוט בו במדינת ישראל.

בריאיון שקיים עם שגריר ארה"ב בישראל מייק האקבי בנמל התעופה בן־גוריון, קרלסון לא ביקש בירור תיאולוגי אלא תחמושת. הוא הטיח בהאקבי את השימוש שעושה בנימין נתניהו במונח "עמלק" בהקשר למלחמה בעזה, וטען כי מדובר בקריאה לרצח עם במסווה דתי. בשביל קרלסון, זהו עוד כלי בארסנל שנועד להוכיח שישראל אינה דמוקרטיה מערבית רגילה, אלא ישות המונעת מדחפים תנ"כיים קדמוניים ומסוכנים, שארצות הברית צריכה להתרחק מהם ככל האפשר.

הריאיון הזה, כמעט שעתיים אורכו ועוד עשרים דקות של הקדמה, הוא צפיית חובה לכל ישראלי. הוא מאפשר הצצה מזוקקת למאבק העז המתחולל בימים אלה בתוך הימין האמריקני: בין הזרם האוונגליסטי השמרני, שרואה בברית עם ישראל ערך דתי ואסטרטגי עליון, ובין הזרם הבדלני - שקרלסון הוא מנושאי הדגל הקולניים שלו - שמתעטף באצטלה של "אמריקה תחילה" כדי לבודד את מדינת היהודים.

קרב האגרוף המילולי בין קרלסון להאקבי היה ארוך ומרתק, ואי אפשר להכריז בו על מנצח או מפסיד מובהק. מה שכן אפשר להגיד הוא שבכל הקשור למישור העובדתי והאקטואלי, האקבי עמד בגבורה בפני הפרץ הקונספירטיבי של קרלסון. בדרכו המניפולטיבית המוכרת והאפקטיבית, קרלסון ניסה שוב ושוב לפקפק בנאמנותו של האקבי לארצות הברית. הוא רמז, ולפעמים אף יותר מרמז, שלהאקבי אכפת מישראל יותר מאשר מהאינטרס האמריקני. הוא הטיח האשמות שונות ומשונות נגד ישראל, תוך כדי "קטיף דובדבנים" מעוות של חצאי עובדות ופרשנויות מופרכות.

האקבי לא התבלבל. הוא הציג את הנתונים, הסביר היטב את הצורך הביטחוני של ישראל, והדף את הטענות על "חוסר מוסריות" צה"לית. הוא הבהיר שהתמיכה בישראל היא אינטרס אמריקני מובהק. בקרב על ה"מה" וה"איך" האקבי ניצח בנקודות. אבל בחצי הראשון של הריאיון הסיפור היה אחר. שם קרלסון התעסק ב"למה". וכאן, באופן מטריד, האקבי גמגם לא פעם. דווקא בנושאים העמוקים ביותר, אלו שנוגעים לבסיס הקיום היהודי בארץ ישראל ולבסיס האמונה האוונגליסטית של האקבי, נדמה שהשגריר התקשה לספק תשובות מניחות את הדעת.

זה קרה למשל כשקרלסון התעסק בגבולות הארץ המובטחת. הוא טען שאם האוונגליסטים מאמינים בתנ"ך, גבולות ההבטחה נרחבים בהרבה מגבולות מדינת ישראל הנוכחיים. הוא דחק את האקבי לפינה כששאל אם הוא בעד שליטה ישראלית ברוב המזרח התיכון, בשם הנבואה הא־לוהית. האקבי ענה שמבחינתו אין בעיה שאכן כך יקרה, תשובה שעוררה זעם רב במדינות ערב השכנות, במקום להשתמש בתשובה התיאולוגית והלוגית המתבקשת: כשם שהאוונגליסטים מאמינים שביום מן הימים כל היהודים יכירו בישו, אך מדובר בחזון אחרית הימים שאסור לבני אדם "לדחוק את הקץ" כדי לממשו – כך בדיוק היהדות מתייחסת לגבולות הארץ המובטחת עד נהר פרת. זהו חזון דתי, לא תוכנית עבודה של אגף המבצעים במטכ"ל. התשובה של האקבי שיחקה לידי קרלסון, שביקש לצייר את התמיכה בישראל כהרפתקה משיחית מסוכנת.

כך גם היה כשקרלסון תקף את הלגיטימיות של בנימין נתניהו כמייצג העם היהודי. הוא טען שנתניהו חילוני גמור, ששורשיו היהודיים "אינם מוכחים" - טענה מופרכת מיסודה - ושאין לו קשר לדת. האקבי נותר נבוך. הוא לא ידע לשלוף את התשובה הציונית־יהודית הפשוטה: הקשר של העם היהודי לארצו אינו נשען רק על שמירת המצוות של מנהיג כזה או אחר, אלא על קשר בלתי ניתן להפרכה של שפה, תרבות, ארכיאולוגיה והמשכיות היסטורית.

הכרת הוויכוח בין קרלסון להאקבי חשובה כי הוא משקף תהליך מסוכן: השימוש בבדלנות אמריקנית ככסות לאנטי־ישראליות. קרלסון לא באמת דואג לדולר האמריקני, הוא מעוניין ליצור קרע בין ארה"ב לישראל דרך הצגת ישראל כנטל מוסרי וכלכלי.

הריאיון הזה צריך להדליק אצלנו נורה אדומה. המצב בימין האמריקני דומה להפליא למצב בימין הישראלי, ובחברה הישראלית בכלל. הוויכוח האמיתי והחשוב ביותר היום הוא לא בין ימין לשמאל, אלא בתוך המחנה שמגדיר את עצמו לאומי. אנחנו רואים ישראלים רבים - דתיים וחילונים כאחד - ששולטים היטב בנתונים. הם יודעים להסביר למה "כיבוש" הוא מונח שגוי משפטית, ויודעים לצטט בעל־פה נתוני צמיחה וביטחון שמצדיקים את היותנו כאן. אבל ברגע שמישהו כמו קרלסון מאתגר את עצם הזכות שלנו על הארץ, את השורשים ההיסטוריים ואת ההצדקה המוסרית לקיומנו כעם ריבון במזרח התיכון - רבים מאיתנו נותרים נבוכים.

יהודי ישראלי שלא יודע להסביר את הקשר שלו לתנ"ך, להיסטוריה ולמסורת לא יוכל לעמוד מול המתקפות המתוחכמות של הקרלסונים למיניהם. אם לא נבין את ההצדקה העמוקה לקיומנו כאן, איך נצפה מידידינו בעולם להבין זאת?

האקבי נכשל, או לפחות הצליח פחות, בשאלות העומק של טאקר קרלסון, כי הוא ניסה לענות בכלים פוליטיים על שאלות של זהות. הלקח בעבורנו ברור: עלינו להעמיק בשאלות השורש. חילונים חייבים להכיר את התרבות וההיסטוריה היהודית לא כהדתה, אלא ככתב הזכויות שלהם על הבית. דתיים חייבים לדעת לתרגם את האמונה לשפה מודרנית ורלוונטית שלא נראית כמשיחיות עיוורת. בלי הידע הזה נהיה נבוכים מול מצלמות העולם, נספק תשובות לא משכנעות מספיק מול שאלות על "גבולות ההבטחה" או על "הזהות היהודית", ונאפשר למי שמבקשים לבודד אותנו לנצח בקרב על התודעה.

המלחמה על קיומה של ישראל לא מתנהלת רק בעזה, בלבנון או באיראן; היא מתנהלת בטרמינל בנתב"ג, באולפני הטלוויזיה ובעמודי הדעות בעיתונים, ולא פעם התשובה הטובה ביותר נמצאת בדפי ההיסטוריה ובארון הספרים היהודי, פחות בפייסבוק ובטוויטר.