לפני כשלושה שבועות התקשר אליי חבר לא מתנחל ולא דתי, שמשרת במילואים בצפון הרצועה, וסיפר לי על כניסה של מאות פעילי התיישבות לנטיעות ט"ו בשבט מעבר לגבול עזה. הייתי בטוח שהוא התקשר כדי להתלונן על "המתנחלים", אבל הוא מיד הבהיר: "עזוב אחי, זה שטויות. כולם פה בפלוגה ימנים. אם הייתי יכול, הייתי פותח להם את השער ומצטרף אליהם". הסיפור הזה אולי לא באמת מעיד שצה"ל מבסוט מהכניסות האלה, אבל כן יכול לסמן שחלום ההתיישבות בעזה אינו בלעדי לכמה משוגעים.

בשיח הציבורי כניסת האזרחים הללו לעזה עוררה ביקורת רבה בימין גם בקרב מי שאוהדים את מפעל ההתיישבות ביו"ש. מהצד הממלכתי עלו טענות כי אסור לפעול בניגוד לרצון הממשלה. מהצד הביטחוני טענו שזה מסוכן למתיישבים ולחיילים. בביקורת המכוונת לח"כ לימור סון־הר־מלך אמרו שהיא חלק מהקואליציה ושעליה לקדם התיישבות בעזה בדרכים המקובלות.

מה שסון־הר־מלך וחבריה כנראה זוכרים, ומבקריהם מימין כנראה שכחו, הוא כיצד קמו רבות מההתנחלויות ביהודה ושומרון בראשית הדרך, כשהתנחלות בשומרון הייתה פנטזיה פרועה. אי אפשר לא לדמיין מה היה קורה אם היו מקשיבים לביקורות כאלה בימי "גוש אמונים". סביר להניח שרוב ההתיישבות ביו"ש - עשרות יישובים עם מאות אלפי מתיישבים - בכלל לא הייתה קיימת.

היישוב עפרה, למשל, הוקם כשקבוצה של אנשי "גוש אמונים" הצטרפו לצוות העובדים שגידרו את הבסיס הצבאי בהר בעל חצור. "מחנה העובדים" של ה"פועלים" הפך ליישוב עם 800 משפחות. רחלים הוקם כמאחז ב־1991 בתגובה לרציחתה של תושבת שילה, רחלה דרוק. בלילה הראשון אישרו בצה"ל לחברותיה של רחל להישאר במקום, עם שלושה גברים שישמרו עליהן. הלילה ההוא התארך לשהות במקום במהלך ימי השבעה, שהפכו לחודש. תחת אוהלים צבאיים הקימו המתנחלים מבני קבע כדי לקבוע עובדות בשטח. ב־2013 הוכרז היישוב באופן רשמי.

גם שילה הוקם תחילה כ"כפר תעשייתי", ורק אחרי שלושה ניסיונות עלייה לקרקע הגיעו לגור שם מתנחלים במסווה של מחנה חפירות ארכיאולוגיות, ולאחר הצבת קרוואנים קבעו עובדות בשטח. היום גרים בשילה יותר מ־6,000 תושבים.

הדוגמאות רבות. אנשי "גוש אמונים" הובילו מהפכה שקיבעה את הניצחון של ששת הימים עד שאי אפשר היה להסיגו לאחור. ברוב המקרים זה לא היה בדרך המלך: לעיתים זה נעשה בעצימת עין מצד הצבא והממשלה, לפעמים בתחבולות שונות ומשונות. סקאלת ההתנגדות בדיונים הפנימיים בקרב המתנחלים נעה בין אם להיות "שק תפוחי אדמה" כשמפנים אותם או "דג מפרפר". עימות אלים עם צה"ל לא בא בחשבון.

אמת, בממשלה המכהנת לא נמצא מי שעוין את ההתיישבות ביו"ש, והממשלה גם עשתה ועושה פעולות רבות כדי לחזק את ההתיישבות. ועדיין, לפעמים ממשלה צריכה דחיפה מהציבור. לעיתים, כמו בימי סבסטיה, רק בעלייה השמינית לקרקע, שהתחברה באופן ניסי לסכסוך אישי בין שר הביטחון שמעון פרס לראש הממשלה יצחק רבין, הותר לגרעין אלון־מורה להתיישב במחנה קדום - והדרך להתיישבות בשומרון נפרצה.

אפשר לטעון שזה לא הזמן, אפשר להגיד שלא זו הדרך או שצריך להתחשב בארה"ב. אבל אי אפשר לבטל את מי שראה כל כך הרבה פעמים כיצד הממשלה מקבלת את רצון הציבור, גם אם לפעמים צריך להבהיר את הרצון הזה שוב ושוב.

חומש ושאנור, שהוחרבו במהלך ההתנתקות, הולכים ולובשים שלמת אספלט, בטון ומלט לקראת חזרת התושבים. זה התאפשר רק בזכות עקשנות עמוקה של מעטים ומובחרים, שהפנימו שתהליכים גדולים מגיעים בהרבה צעדים קטנים, כישלונות ומשחקי "חתול ועכבר", שישתלמו לבסוף כי הם חלק מתהליך חזרת ישראל לארצו. 

אל תזלזלו באותם "אנשים מוזרים" שנעמי שמר כתבה עליהם את שירה. הם מאמינים שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, "לא כדי להחזיק בה חיל כיבוש או חיל מצב / היא שייכת לו כדי לבנות בה את בית חלומותיו". המוזרים האלה משנים את פני ההיסטוריה, ולו יהי חלקי עמהם.