מטרת החוק חשובה וחיונית. החתירה לרפורמה א־הלכתית שמפוררת את שורשי החיבור לתורה ולארץ ישראל דרך הכותל היא סכנה קיומית. אבל לאחרונה נראה שהתגובה הפבלובית לכל אתגר היא "נראה להם, נחוקק חוק". כבר יש חוק, והוא ברור כשמש. אבל בית המשפט "מפרש" אותו ויכול לברוא פירוש שיתעלם מחוק שהוא לא יכול לבטל.

למי שפספס, חוק הכותל הוא "התגובה הציונית ההולמת" של הקואליציה להוראת בג"ץ בשבוע שעבר לשפץ את "רחבת ישראל" לצד הכותל, ובקצב של מדינה מערבית מתפקדת, ולא בזמני הבזאר הטורקי של אישורי בנייה בישראל. שר המשפטים יריב לוין זעם - ובצדק. עצם הדיון בבג"ץ הוא הפרה של החוק.

כשהוקמה המדינה אימצה ישראל את קורפוס החוקים המנדטוריים. אחד החוקים האלו, שעודנו בתוקף, הוא "דבר המלך במועצה על ארץ ישראל (המקומות הקדושים)". הבריטים כתבו אותו ב־1924, בלי ייעוץ משפטי מערפל ובשפה שלא משאירה ספק. אסור לבית המשפט, בכל כובע שיחבוש, לנהל דיון בנוגע לכל דבר בסביבות הכותל המערבי - מסדרי תפילה ועד שרוך נעל. זו עבירה על החוק.

ב־1967 חוקקה הכנסת את "חוק השמירה על המקומות הקדושים", שיחד עם התקנות לחוק מ־1981 קובע גם הוא שהכותל, רחבתו וכל מה שעומד בקרבתו חוסים תחת ההגדרה של "מקומות קדושים". בכותל יש לשר סמכות שאין עליה "משפט מנהלי".

אבל כשדבר המלך נכתב, הנציב היה העליון. אנחנו החלפנו אותו בשר הדתות, ובית המשפט - הנציב העליון החדש - פשוט לא מתרשם מהשר או מהחוק. הכללים ברורים, אך הבעיה היא שלא מקיימים אותם.

למי שתוהה, בימים אלו שר המשפטים הוא גם השר לענייני דת. מכוח החוק הקיים הוא חייב להתעלם מצווים של בג"ץ בכותל ולעצור את השיפוץ. גם הממשלה יכולה להחליט לא לשפץ. בחוק לא צריך לתקן כלום. אם החוק המנדטורי לא עומד בפני מריו של העליון, כיצד יעשה זאת חוק שדיללו אותו יועצים משפטיים, שכל כוחם הוא ההבטחה "שיגנו על החוק בבג"ץ"?

חקקת היא מחלה מסוכנת. זו הסחת דעת מטיפול אמיתי בבעיה. משילות דורשת אכיפה של הממשלה, ולא הינף קולמוס של הכנסת. לממשלה "לא נעים" לדרוש מהפקידים ציות וביצוע, אז היא מבזבזת זמן ומשאבים בחקיקת הסמכה שכבר קיימת. "החוק" הוא התירוץ הנצחי לחוסר תפקוד.

חקיקה לוקחת זמן. עד שנגיע ליישום ואכיפה, הבוחרים ישכחו מה בכלל הייתה הבעיה והממשלה לא תצטרך לעשות דבר.

חקקת מסוכנת מעוד סיבה: גם חוק שלא נאכף או שבית המשפט מתעלם ממנו, גם חוק שאין לו סיכוי לפתור את הבעיה שהוא נזרק עליה, משנה לרעה את מאזן החירות האזרחית.

קחו לדוגמה את "חוק הכותל". נניח לרגע שזו לא רק הצהרת חוק אלא כוונת חקיקה. התיקון כתוב לא כהגנה על הכותל, אלא על האורתודוקסיה היהודית. גם את המטרה הזו הנוסח מפספס בקילומטרים. לא רק כי הוא פותח פתח לשימוש לרעה במקומות אחרים, אלא בעיקר כי הוא מחזיר אותנו לימי המנדט.

ישראל הוקמה כדי להיות מדינה יהודית בארץ ישראל. כשהחלפנו את הנציב העליון בשר הדתות הישראלי, קבענו את מעמדה ההגמוני של היהדות במדינת ישראל ונתנו משמעות לתכלית המדינה. "התיקון" הזה, שנחגג כאילו הכנסת "החזירה עטרה ליושנה", לא מנצח בקרב וגם מפסיד במלחמה. הוא הופך את שר הדתות לגורם א־דתי עם דרישת אובייקטיביות ש"הדת היהודית" מיוצגת מולו. זה לא חיזוק של האורתודוקסיה, אלא החלשה של יהדות המדינה. ישראל היא לא מדינת כל דתותיה, היא מדינה יהודית.

אילו השכילה הקואליציה להעביר לידי הרבנות הראשית את סמכותו של השר בכותל המערבי, החרשתי. אבל הקואליציה חוקקה לשם החיקוק, כדי להראות שהיא עושה "משהו". לא נראה שעצרה לשאול אם זה קשור למטרה, החשובה מכדי שהטיפול בה יהיה בחקקת חסרת תוחלת.

נגה ארבל היא חוקרת ויועצת למדיניות יישומית ואסטרטגיה מדינית