המאבק שמנהלים ארגונים רפורמיים ו"נשות הכותל" - קבוצות שרוב תומכיהן ומממניהן יושבים מעבר לים - איננו נובע מצימאון רוחני עמוק לקרבת א־לוהים מול אבני הכותל. זהו שימוש ציני, כמעט אינסטרומנטלי, באתר קדוש, כדי לקדם אג'נדה פוליטית: הכרה פומבית וממוסדת ביהדות הרפורמית כשווה בערכה ליהדות האורתודוקסית במדינת ישראל.

כדי להבין עד כמה המניע פוליטי ולא דתי, די להתבונן בהשוואה שעולה לא פעם בשיח הציבורי בין מאבקן של "נשות הכותל" למאבקם של עולי הר הבית. בשני המקרים יש ניסיון לאתגר את הסטטוס־קוו, בשניהם יש ממד פוליטי, ובשניהם משתמשים במה שנתפס לעיתים כפרובוקציה. אלא שכאן בדיוק מסתיים הדמיון ומתחיל ההבדל העמוק.

אצל עולי הר הבית, הרצון הדתי־רוחני זועק בכל צעד ושעל. הם פוקדים את ההר מדי יום ביומו. בשמש הקופחת של יולי־אוגוסט, בקור של ירושלים בחורף, בגשם, בשרב, בחגים ובצומות. הם עומדים שעות בתור רק כדי לזכות לעלות להר ולשהות בו ולו לדקות ספורות. הם עלו שוב ושוב גם מול צרחות וביזיונות שספגו מאנשי הווקף, מול ארגונים מוסלמיים עוינים שבאו במטרה מוצהרת להציק, וספגו באומץ השפלות מצד רשויות האכיפה. כמו מים השוחקים אבן, הם התמידו, הצליחו לגרום לאלפים להצטרף אליהם, ושינו מציאות.

מנגד, הרפורמים ו"נשות הכותל" מגיעים לרחבה המרכזית בעיקר פעם בחודש, בראשי חודשים, בקבוצה לא גדולה, מלווים בצוותי צילום כדי לחולל פרובוקציה – וזהו. רחבת "עזרת ישראל" הדרומית, שנבנתה והוכשרה במיוחד בשבילם כדי להתפלל כרצונם, עומדת ריקה ושוממה מרבית הזמן.

נכון, לרחבה הזו יש בעיות, והיא בוודאי לא שווה לרחבה המרכזית. אך ערכו נא תרגיל מחשבתי: לו היו מעניקים לעולי הר הבית חלקה זעירה, מקום קטן בקצהו של ההר, שבו היו יכולים לקיים תפילות כרצונם - היש למישהו ספק שמיד היו מתקיימות שם שלוש תפילות במניין, 365 ימים בשנה? עולי ההר ניצלו כל הזדמנות, נדחקו לכל חרך, התפללו בהליכה כשזה שהותר להם, ללא תפילין וספר תורה, כי זה מה שהתאפשר.

העולים להר מבקשים חופש דת מלא, אך מנצלים עד תום גם את המעט שמתאפשר להם. כך נוהג מי שצמא לקודש - הוא לא מוותר על אף טיפה. "נשות הכותל" והתנועה הרפורמית, לעומת זאת, דורשים רחבה שוות זכויות בזמן שהרחבה הנוכחית נותרת שוממה כאבן שאין לה הופכין. הם מזכירים מעין דוד אמריקני עשיר ומפונק, הדורש בזעם שיעמוד כאן בשבילו בית מפואר שהוא יפקוד אותו, אולי, רק כדי לצאת ידי חובה.

הפער הבלתי נתפס מעיד כאלף עדים: הכותל המערבי איננו המטרה של "נשות הכותל". הוא מעולם לא היה. ירושלים והכותל אינם תופסים מקום מרכזי בעולמה של היהדות הרפורמית. מטרתם היא אחרת – הכרה רשמית במעמדם בידי הממסד הישראלי. ספר התורה הוא קרדום בשבילם לחפור באמצעותו את הדרך לניצחון בשדה הפוליטי־מדיני.

לכן אין זה מקרי שדרכי הפעולה הפוכות. את מרב הישגיהם רשמו עולי הר הבית באמצעות שינוי איטי ושורשי של דעת הקהל, ולבסוף באמצעות תרגום התמיכה הזו לפעילות של נבחרי ציבור. זהו כוחה של שאיפה ציבורית הצומחת מלמטה.

הרפורמים ו"נשות הכותל", לעומת זאת, תמיד חיפשו את הדרך לעקוף את העם. מרבית ההישגים שהגיעו אליהם היו במגרש המשפטי, באמצעות שופטי בג"ץ, מעל לראשם של אזרחי ישראל, או באמצעות לחץ ישיר וכוחני היישר מחו"ל על ראש הממשלה. זוהי תמצית ההבדל התהומי בין שאיפה ציבורית כנה ללחץ משפטי־פוליטי תוקפני שמגיע מלמעלה.

כשזה המצב, וכאשר בית המשפט העליון בוחר שוב להתערב, טוב עשו חברי הכנסת ששלחו השבוע איתות ברור לכל הנוגעים בדבר: הכותל אינו שדה ניסויים פוליטי.