לפני כמה ימים הושבתי לשיחה את הילדים הגדולים שלי חיה ונח. היינו בבית, רגע אחרי ארוחת הערב, רגע לפני המקלחות, ואמרתי להם, "חיה ונח אתם יכולים לבוא שנייה", והם כנראה שמעו בקול שלי שאני רציני, אז הם הגיעו אליי, ואמרו, "מה קרה", ואני אמרתי להם, "אתם זוכרים שלפני כמה חודשים, היו הרבה אזעקות, אז נסענו לצפון, וגרנו אצל רותי כמה ימים". וחיה אמרה, "כן", ואני אמרתי, "זה קרה בגלל שמדינה גדולה שקוראים לה 'איראן' נלחמה בישראל, ועכשיו, יש באיראן המון המון בלגן, האזרחים שם מנסים להפיל את המלך שלהם, כי יש להם מלך ממש רשע, ויכול להיות, שבגלל כל הבלגן שיש שם, יכול להיות שהם שוב יירו על ישראל, ואז אנחנו שוב נצטרך לנסוע מהבית לצפון".

וחיה ונח נבהלו, הם לא הבינו כלום, הם פשוט נבהלו, נח שאל, "אבל למה הם יורים עלינו", ואני התחלתי לגמגם, ממש לא ידעתי מה לומר, אין לי מושג למה הם יורים עלינו, אין לי מושג מה איראן רוצים מאיתנו בכלל, אין לנו גבול איתם, אין לנו שום עניין בהם, אני לא חושב שיש ישראלי אחד שאכפת לו בכלל מאיראן, כלומר, עכשיו כשאנחנו במלחמה ברור שכן, אבל באופן עקרוני, יש לנו מספיק אויבים פה קרוב אלינו, מה לנו ולהם. וחיה גם נלחצה, היא שאלה אותי, "מתי זה מתחיל", ואני אמרתי לה, "יכול להיות שזה אפילו לא יתחיל! תראו זה אפילו לא בכותרות!", ופתחתי את החדשות, וחיפשתי כותרת שקשורה לאיראן, ובאמת מצאנו כתבה אחת, יחסית בתחתית העמוד, והראיתי להם אותה ואמרתי להם, "הנה אתם רואים, זה לא כותרת ראשית, יכול להיות שזה לא יקרה בכלל, אבל רציתי שתדעו, שאם זה יתחיל, לא תהיו מופתעים".

אני לא יודע אם זה היה הדבר הנכון לעשות. לא רציתי להכניס את הילדים שלי לפאניקה מיותרת. אבל גם לא רציתי שהמלחמה תתפוס אותם לא מוכנים. אז פשוט אמרתי להם את האמת. והאמת היא שאולי תפרוץ עלינו מלחמה נוספת, עוד מלחמה, אחרי כל המלחמות שעברנו. ארצות הברית מרכזת כוחות במזרח התיכון. ואם היא תתקוף באיראן, איראן יתקפו אותנו. לא ברור לי למה, אבל זה הדיבור. זה מה שהולך לקרות. וחיה המשיכה הלאה מהשיחה הזאת. יש לה מנגנון נפשי כזה, שהיא מביטה קדימה כל הזמן. אבל את נח השיחה הזאת המשיכה להטריד. מאז שדיברנו, כמעט כל יום, הוא בא אליי ושואל אותי, מתי המלחמה תתחיל. כמעט כל יום הוא מבקש ממני לפתוח את החדשות, ולראות אם המלחמה בכותרות. ואני ממשיך לומר לו את האמת. שיכול להיות שזה יקרה. והוא ממשיך להיות לחוץ. ולשאול אותי, "למה", למה הם יורים עלינו. ובכל פעם מחדש אני מגמגם מולו. כי אני באמת לא מבין את הקטע הזה של איראן. מה יש לדפוקים האלה. מה הם רוצים.

ושאלתי גם את הצ'אט, "למה איראן כל כך שונאת את ישראל, ומשקיעה כל כך הרבה משאבים נגדה", והצ'אט ענה שאיראן רואה בעצמה מעצמה אזורית אנטי מערבית, ושהיא מנסה להרחיק את ההשפעה האמריקאית מהאזור, ושהיא מפחדת בעצמה מתקיפה ישראלית, ובעיקר, שהמצב באיראן כל כך גרוע, אז עדיף להסית את האזרחים נגד אויב משותף. ואני שאלתי, אבל מה האיראנים עצמם חושבים על ישראל, כי לרוב הישראלים לא באמת אכפת מה קורה באיראן, והצ'אט אמר לי שלמשטר באמת אכפת מישראל, אבל לרוב האיראנים יש דאגות הרבה יותר בוערות על הראש – ענייני כלכלה, חופש אישי, שחיתות וביטחון אישי.

אוקיי, אני עדיין לא בטוח שהבנתי, אני כן מרגיש את אותה תחושה משונה, עמומה, שאני מרגיש כבר שש שנים בערך, מאז הקורונה, שאני בתוך ההיסטוריה. אני איש קטן, בעולם גדול, שיש בו מגפות איומות, ומלחמות מיותרות. אני אזרח קטן שפותח את החדשות, כמה פעמים ביום, כדי לבדוק, מתי זה מתחיל, מתי המתקפה על איראן פורצת, מתי הפלאפונים ישובו להרעיש ולהבהיל, מתי אנחנו צריכים לברוח מתל אביב.

והימים ימי פורים, ימים של מזל, של מלחמה עם פרסים, של גורל יהודי חמקמק, וגורל אנושי הפכפך, ובבתי הכנסת אנשים ישבו ויקראו במגילה, על פוליטיקאים רעים, שמנסים להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים, והעולם הוא אותו עולם, וההיסטוריה היא אותה היסטוריה, והחיים הם אותם חיים, אבא יושב מול שני ילדים מתוקים, ומסביר להם, במילים שבורות וזהירות, שעוד מעט אולי תפרוץ מלחמה, ונצטרך לברוח על חיינו. זה עצוב כמו שזה נשמע. הייתי מעדיף לגדל את הילדים שלי בלי שיחות כאלה. אבל זו המציאות, זה מה יש, ובעזרת השם, עד פורים הבא, כל זה יהיה מאחורינו, ונוכל לדאוג מדברים אחרים. אני מאמין.