בשעת כתיבת שורות אלה ממ"ד הבית עדיין עמוס בכביסה המשוועת לקיפול, ובעל הבית עדיין עומד בסירובו לרכוש שישיית מים, שימורים וקומץ חטיפים שלא מן המניין, כמקובל במלחמות ישראל. אירועי אשתקד ואשתקדיים הוכיחו כי תיאור המצב הזה הוא הססמוגרף המדויק ביותר למלחמות אוויריות ברחבי המזרח התיכון. שום התרעת טילים לא תבוא עד הרגע שבו סל הקניות המשפחתי שלנו יכלול מוצרי ממ"ד עדכניים. א־לוקים, שמקפיד זה עשורים לבחור תמיד בצד שלו, לא מוציא מתקפה - חשובה ככל שתהיה - לפני שהוא מאפשר את התנאים המלאים לשיח "אמרתי לָךְ שאין מה למהר". מנגד, עד לשעת קריאת שורות אלה מפת הכוננות המשפחתית עשויה להשתנות מקצה לקצה, וממילא גם החלטתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בנוגע לתקיפה באיראן. בעוד הטור נכתב בתנאי מחיה אופטימליים, יש סבירות מסוימת שהוא נקרא תחת מגבלות יציאה מהבית והתכנסות ציבורית, כשהכביסה מקופלת היטב בארונות וחטיפים מרשרשים נאכלים בלי שום סיבה נראית לעין.

ההמתנה הממושכת לפתיחת החזית האיראנית הופכת משבוע לשבוע לקריאת "זאב־זאב" לאומית, ומוציאה מאושיות הרשת המשעשעות את ההומור השמור לרגעי קטסטרופה, כמיטב המסורת היהודית. "אצל מי אתם באיראן השנה?", שואלת אחת הדמויות במערכון רשת חביב במיוחד, ודמות אחרת עונה לה: "השנה אצל ההורים שלי, כי באיראן של השנה שעברה היינו אצל ההורים שלה. אבל יש מצב שאת איראן הבא נעשה בבית עם כמה חברים". מצחיק.

אך בצד הרשת המשעשעת מתקיימת רשת חמורת סבר וחסרת אחריות לחלוטין. בכמה וכמה ערוצי טלגרם מתקיימים זה שבועות רבים סקרים יומיים בשאלה "אז מתי תוקפים באיראן?". במקום לצרוך חדשות, מוזמנים העוקבים להעביר זמנם בהימורים, לצד עדכונים דרוכים על עוד איראני שמבטיח שכל תקיפה אמריקנית תגרום לנו לשלם מחיר דמים בלתי מוגבל. שידורי האקטואליה מקפידים גם הם לשמור על אש קבועה של תכף־שעת־חירום, שולחים להבות קטנות של נתונים על היקף ההיערכות של פיקוד העורף, תיאור ממדי ההרס והחורבן האפשריים וכמובן מספר משוער של קורבנות צפויים. ההצלחה הפנומנלית של מבצע עם כלביא מעלה חשש מסוים מנפילה לתסמונת ששת ימים והסתמכות יתר על הנס, ובכל זאת אופיין של רוב הידיעות נושא ניחוח מצחין של תרחישי אימה, בכסות של "חלילה שלא ניתפס לא מעודכנים".

סוד הקסם הישראלי מאפשר לתרגם את החרדה הקיומית להומור משובח, אולם לצידו מתקיימת נפש נרדפת שאצלה החרדה הקיומית היא פשוט חרדה. עשרות שנות טילים בדרום ובצפון הולידו חששות כבדים אצל כל מי שחווה אותן, והשנתיים האחרונות הרחיבו את טווח הטילים והטראומה לרוב מוחלט של יישובי ישראל. כל אזעקה, ואפילו חשש לאזעקה, מעוררים מחדש רגרסיה התפתחותית אצל פעוטות, תופעות בריאותיות לא נעימות בקרב קשישים, ודפיקות לב מואצות בכל מנעד הגילים שביניהם. הלהט להיות כלי התקשורת או ערוץ הרשת המעודכן ביותר, החוזה המדויק ביותר של זמן התקיפה, רומס כל יכולת לקיים שגרה בין מצבי חירום.

מדי שנה לקראת חג הפורים בעשור האחרון, וביתר שאת מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, יוצאת קריאה מוצדקת לא לאפשר לילדים לרכוש נפצים ושאר אמצעי הפחדה מפוצצים, כדי לא לעורר תגובה פוסט־טראומטית בקרב לוחמים או אזרחים שחוו סכנת חיים. הרשתות וכלי התקשורת משתפים פעולה עם הבקשה הזאת ומפיצים אותה ברבים, אך למרבה האירוניה הם עצמם דואגים לשמר חרדות במינון גבוה ובהיקפים גדולים הרבה יותר. בשעת פיכחון חשובה זו, בעת רצון של סיוע למתמודדים, הגיעה השעה לקחת אחריות תקשורתית ולהתחשב גם בפוסט־טראומה העורפית. אזרחי ישראל הוכיחו כבר שבזמן אמת הם מצליחים לגייס את האומץ הדרוש ולעמוד במערכה. מספיק להזכיר לנו להיות קשובים להתרעות מפיקוד עורף. שם כבר ידעו לתת לנו דיווחי אמת, בלי להעצים את שורות הפניקה למרחבים אינסופיים.

גרעין הסכסוך

השבוע נקלעתי לדיון עם אדם מלומד וסולד ממשלות ימין, שנחרד דווקא מהצהרה של ראש האופוזיציה בנושא מתקפה ישראלית אפשרית באיראן. מה יש לו ליאיר לפיד לטעון ש"בעניין זה אין אופוזיציה", ביקש הנ"ל להבין. בשביל מה ישראל צריכה להסתבך במערכה מסוכנת ואזורית שאין לך מושג לאן היא תוביל? ובכלל, מדוע אנחנו מנסים לנטרל את הגרעין האיראני באמצעים מיליטנטיים במקום פשוט לסיים את הכיבוש. מה "איזה כיבוש"? הכיבוש, הכיבוש. הגדה המערבית המוחזקת בשליטה ישראלית על אדמת פלסטין.

שלא בטובתנו קפצנו לאורך הוויכוח משיעור היסטוריה לשיעור בחשבון ובחזרה, משתמשים בטיעונים המוכרים והמעייפים להחריד, בלי להסכים אפילו על נתוני יסוד די ברורים. לדוגמה, איך לשליטה ישראלית קוראים מיומה הראשון בכינוי הזועם "כיבוש", ואילו 19 שנות שלטון ירדני שהגיע אחרי 31 שנות שליטה בריטית, לא זוכות לכינוי־גינוי דומה. גם הצדקת הטרור שמסתתרת בין השורות על "סיום הסכסוך המדמם באזור" לא מתיישבת טוב עם המציאות ההיסטורית, שמתעקשת לקלקל תיאוריות מעבדה על שלום בין העמים. מאורעות תרפ"ט ושאר מעשי טרור וטבח קדמו להקמת מדינת היהודים. ארגוני הטרור דוגמת אש"ף נוסדו ורצחו עוד קודם לניצחון ששת הימים. בסופו של טיעון, ראוי לזכור: בשנות הכיבוש הבריטי כמו גם הירדני, המקומיים הקפידו לרצוח ולטבוח בעיקר ביהודים, לא ב"כובשים". וזו, בדיוק זו הנקודה המרכזית בהבנת הסכסוך בין העם היהודי למי שהתאגדו סביבו להיות הכוח המשמיד, חלילה. וזו גם סיבת האיחוד בין קואליציה לאופוזיציה בישראל: הקם להשמידך, השכם להשמידו.

לתגובות: orlygogo@gmail.com