האחווה הפמיניסטית נעצרת מול כיסוי ראש של נשים דתיות

הביטוי "תראו, ציפור" קיבל השבוע משמעות חדשה, כאשר עיתונאית "הארץ" טלי חרותי־סובר העלתה צילום מסך מהופעה של אשת התקשורת ופעילת הימין איילת שליסל בערוץ 13. חרותי־סובר הייתה יכולה להתייחס לכניסה של שליסל לשטח רצועת עזה עם קבוצת פעילי ימין ולהשמיע טיעוני בעד או נגד. אבל במקום זה היא כתבה פוסט קצר שאין בו שמץ של טיעון ענייני. "הציפור הזו שיש לה על הראש, היא לצורכי צניעות?" היא שאלה על המטפחת של שליסל, והוסיפה עוד משפט תמוה.

הפוסט זכה לכ־180 לייקים, לעומת כאלף תגובות, רובן הגדול שליליות. שליסל קיבלה חיבוק ותמיכה, אבל למחרת המשיכה האקטיביסטית הפמיניסטית, חנה בית־הלחמי, בדרכה של חרותי־סובר וכתבה פוסט בן חמישה סעיפים, שכולו עוסק בחובשות המטפחת. כן, היא עברה מהיחיד, או היחידה, ללשון רבות. בית־הלחמי הנפיקה מניפסט שמורכב מדעות קדומות, שיפוטיות, הקטנה ושנאת השונה. אחוות נשים? החופש להתלבש איך שאת רוצה? ייחוס תבונה לאישה באשר היא? הצחקתם אותה. יש נשים שנכללות בחמלה ובאחיוּת הפמיניסטית, יש כאלה שהן בחוץ.

אליבא דבית־הלחמי, המטפחת מייצגת "כלי מלחמה נגד זכויות האדם הבסיסיות שלי, של ילדיי, של כולנו". לא פחות. קראתי, שפשפתי את העיניים, קצת צחקתי ובעיקר קיוויתי שמעצבות המטפחות לא מודעות למה שקורה עכשיו ברשת, אחרת הן היו מעלות את המחירים. כי בואו, מטפחת היא כבר לא רק צירוף של בדים עם חוטי כסף ופרנזים. היא נושאת איתה סט ערכים ועמדה פוליטית ואפילו משמשת כלי מלחמה. את זה, רבותיי, מתמחרים אחרת לגמרי!

האירועון הקטן הזה הוא לא דבר חדש. כל כמה חודשים קם לו מישהו ועולב באישה שמכסה את ראשה ונמצאת בזירה הציבורית. אני שומרת אוסף של ציוצים ותגובות נגד המטפחת שלי, שלפעמים היא סמרטוט ולפעמים היא שטיח ופעם הייתה דבר שלא מאפשר לי לחשוב כי היא קשורה חזק מדי. ההטחות האלה לא מעליבות אותי, בדרך כלל הן משעשעות אותי. כאשר כותבים לא יכולים או לא מוכנים לשמוע את מה שיש לי לומר, כאשר הם לא רוצים להתמודד עם הטיעון שלי – הם עוברים לפריטי הלבוש שלי. זה מעיד עליהם ולא עליי.

יש הרבה מאוד אנשים שלא אומרים בקול את מה שהם חושבים על נשים שמכסות את ראשן, אבל לא תמיד צריך להשתמש במילים. סט ההנחות מונח תמיד על כיסוי הראש (פלא שהוא כבד?), ואת זה מכירה כל אישה שמגיעה לפורום חוץ־ציוני־דתי.

אני לא מיתממת. הרי אפשר לכסות את הראש בכל מיני אופנים. והבחירה של אישה לחבוש את זה או את זה, היא בחירה שיש בה עניין הלכתי אבל גם אופנתי וחברתי. ערימת העמדות והדעות שמעמיסים על הנשים חובשות כיסוי הראש היא סך הדעות הקדומות והסטיגמות על החברה הציונית־דתית, פלוס הטיעון שהאישה נכנעת לכללים פטריארכליים, כאילו לא ייתכן שהיא בחרה בזה. וזה מה שפסול. מצבור של הנחות במקרה הטוב והאשמות במקרה הרע, עוד לפני שהאישה החלה לדבר.

יש נשים שנמאס להן מהעומס הזה, מעמדת הנחיתות שהן מוצבות בה כבר ברגע כניסתן לחדר. ואף שהן היו מעדיפות להיות נאמנות להלכה, הן החליטו לוותר על כיסוי הראש כדי להשתחרר מהיחס המפלה ומהעיניים הבוחנות, ולהיות "אישה רגילה". אני מבינה אותן אבל מצירה על הבחירה הזאת, כי ככה המקטינים ובעלי הדעות הקדומות מנצחים. ככל שיהיו יותר נשים שימשיכו ללכת בכיסוי ראש למרות הקולות הלא נעימים, הסביבה תתרגל לשים לב למה שנמצא מתחת למטפחת ויבינו שיש שם בת אדם, טובה יותר או פחות, חכמה יותר או פחות. אישה מן השורה.

לקלף את ההסתרה

כל זה מתכתב לי עם פורים. חג שבו אנחנו יכולים, אם רק נרצה, להיות אנשים אחרים בעזרת בגדים. להחליף ברגע מגזר, מגדר או גיל. להיראות רופאים גם אם לא עשינו אפילו פסיכומטרי, ולהפוך לאדמו"רים גם אם אין לנו ייחוס. אנחנו יכולים ללבוש בגדי ספורט ולהיות אלופים אפילו אם אנחנו מתקשים לגרור את עצמנו להליכה של 100 מטר. במשך שנים סימן ההיכר שלי בפורים היה כובע ברט בצבעי דגל אתיופיה שממנו בצבצו ראסטות. תמיד אהבתי שיער שחור, אבל זכיתי דווקא בשיער בלונג'ינג'י. וליומיים בשנה (ככה זה פה בלוד) הייתי פתאום מישהי קצת אחרת. הבגדים קצת עושים את האדם. הם מסמנים אותו, את הסטטוס והשיוך החברתי שלו. קשה להילחם בזה, כולנו חושבים בתבניות.

פורים, החג המבולגן והעמוק הזה, מביא לנו את מגילת אסתר, טקסט שכולו פאר והדר ותיאורים מפליגים על עושר ומעמד חברתי. הכול מוגזם. הארמונות והמשתאות, הבגדים והאמבטיות, אפילו העץ בגובה 50 אמה. כיף להציג את מגילת אסתר, היא מראש נכתבה כאילו מדובר במחזה לברודוויי.

פורים מלמד אותנו לקלף. לקלף את ההסתרה ולגלות את מי שחולל את מעשה המגילה ואת ניסיה ואפילו לא מוזכר בה. לקלף את הדמויות של המגילה ולראות את האישיות האמיתית של גיבוריה. הוא קורא לנו להתחפש כדי להסתכל על הלבוש שלנו אחרת. להבין שגם הבגדים היומיומיים שלנו הם סוג של מעטה, שאומנם אומר עלינו משהו אבל הוא בשום פנים ואופן לא העיקר. פורים שואל אותנו אם אנחנו מוכנים לקלף רגע גם את עצמנו. להניח בצד את הלבוש שלנו, את התכתיבים החברתיים, ואת מה שאנחנו אמורים או מתיימרים להיות ולפגוש את עצמנו. ואחר כך, האם אנחנו מסכימים לפגוש את האנשים שסביבנו בצורה נקייה מתדמיות ומסטיגמות. את כל זה הייתי מגלגלת לאיגרת ושולחת לטלי חרותי־סובר ולחנה בית־הלחמי, ומצרפת במתנה מטפחת. מה יש? לא כל יום פורים.

Ofralax@gmail.com