"יריקה בפרצוף של המילואימניקים, זה מה שהצבא עושה" - כך הגדירה השבוע אשת מילואימניק את הבשורה שהיא ובעלה קיבלו מצה"ל, יחד עם עוד מאות מילואימניקים אחרים.
בואו נתחיל את הסיפור מההתחלה: אלקנה הוא גבר בסוף שנות השלושים לחייו, נשוי ואב לחמישה, שהצעירה שבהם נולדה לפני חודש. אלקנה הוא גם מפקד טנק במילואים, שטחן כמות מרשימה של ימי מילואים מאז טבח שמחת תורה. הוא שייך לקבוצת הגיבורים הלא גדולה של כמה עשרות אלפי אנשים שעושים מילואים, ושבזכותם עם ישראל יכול לישון בשקט.
לפני כמה חודשים קיבלו אלקנה וחבריו הודעה על צו נוסף, תעסוקה מבצעית באזור עזה למשך 69 יום. לעזוב הכול לחודשיים - את העבודה, את האישה, את הילדים והתינוקת - וללכת להגן על העם והמולדת. פורים, פסח, ימי הולדת של הילדים: לשישית מהשנה צה"ל בא ואמר לו – "אתה שלי". אלקנה התייצב שם בדרום, יחד עם שאר החבר'ה שגם אותם הצו תפס באמצע החיים. זה מה שצה"ל צריך, אז זה מה שהם עושים.
הכי מעניין
יום אחרי שהתייצבו הגיעה ההודעה: הצו מתקצר. במקום 69 יום יהיו רק 61. בשורה טובה? אז זהו, שלא ממש. מתברר שמה שהתקצר הוא לא אורך המשימה. התעסוקה המבצעית נשארה בדיוק אותה תעסוקה. החודשיים שאלקנה וחבריו יאכלו אבק בעזה נותרו אותו דבר.
מה כן התקצר? "ימי העיבוד" ו"ימי ההתארגנות" - אותם צ'ופרים קטנים שהצבא מעניק ללוחמים כדי קצת לפצות אותם ולהקל את הנטל העצום שהם סוחבים. רגע אחרי שאלקנה וחבריו התייצבו, בעצם אמרו להם: "לא מגיע לכם כל כך הרבה, חבורת מפונקים". זו חתיכת יריקה בפרצוף.
עוד כתבות בנושא
מה שקרה הוא שהממשלה הורתה לצבא לקצץ את מספר אנשי המילואים המגויסים בכל רגע נתון מ־60 אלף איש ל־40 אלף - קיצוץ דרמטי של שליש מכוח האדם. זהו צעד הגיוני ומתבקש לאור העובדה שחלפו יותר משנתיים מתחילת המלחמה.
צה"ל היה יכול לומר שהמשמעות היא רידוד כוחות בחלק מהמקומות או ויתור על חלק מהמשימות. אבל במקום זה הוא פנה לפתרון הקל - הוריד קצת מפה, שינה קצת שם, ובעיקר פגע בצ'ופר למילואימניקים. סימנו את האנשים שממשיכים לשאת בעול בזמן שרוב הציבור חי את חייו כרגיל, ולקחו להם את כבשת הרש.
הקיצוץ הזה, חשוב להזכיר, מצטרף להוראה הרשמית שהגיחות הביתה של אנשי המילואים במהלך השירות יתקצרו לארבעה ימים בבית בלבד על כל עשרה ימי שירות - שזה אומר לקפוץ הביתה פעם בשבועיים, ומיד לחזור. סידור כזה היה סביר והגיוני בימים שאנשי המילואים נקראו לשלושים יום פעם בשנתיים־שלוש. הוא לא סביר לחלוטין כשמדובר על יותר משישים יום בכל שנה ושנה.
נכון, המדינה נותנת לא מעט מענקים ותגמולים לאנשי המילואים: החזרים כספיים, שוברי חופשה, שוברי תשלום, נקודות מס ועוד הטבות שמצטברות לעשרות אלפי שקלים. אבל אתם מוזמנים לבדוק עם משרתי המילואים מה הם היו מעדיפים – לטחון מילואים ולקבל הטבות, או להמשיך בחייהם ולא לקבל שקל. רובם היו בוחרים לוותר. לא הם ולא שכרם.
לצערם אין להם בחירה כזו, כי המדינה חייבת אותם ואת ההקרבה הבלתי פוסקת שלהם. דרישה להקרבה כזו, שנה אחרי שנה, מחייבת תגמול נרחב. לא ייתכן שבמקום להרחיב את התגמול, הוא דווקא ייפגע.
אם צה"ל לא יודע להתייחס למילואימניקים שלו כראוי, מי שחייבים להידרש לעניין הם שר הביטחון ישראל כ"ץ ושר האוצר בצלאל סמוטריץ'. הם שליחי הציבור שהנושא חונה בתחומם, שצריכים לעשות יישור קו מול הצבא בשאלה איך וכיצד מיישמים נכונה את ההחלטה לקצץ במספר ימי המילואים.
הקיצוץ הזה חייב להיות כזה שמיטיב עם המילואימניקים, ולא כזה שפוגע בקבוצת הגיבורים שמקריבים הכי הרבה כבר יותר משנתיים.