את המאמר הראשון שלי במקור ראשון פרסמתי ערב ראש השנה תש״ף, 26 בספטמבר 2019. הכותרת הייתה "לעצור את מלחמת האזרחים", והפסקה הראשונה נפתחה כך: ״בשנים האחרונות מתחוללת בישראל מלחמת אזרחים תודעתית. דם (עדיין) לא נשפך. חיי אדם (עדיין) לא אבדו. אבל מה שמתרחש במערכת הפוליטית ובזירה הציבורית אלים ומסוכן. אין דין ואין דיין. אין חוק ואין כלל. אין עכבה ואין נורמה. אין אמפתיה ואין חמלה. המטרה מקדשת את האמצעים, והמטרה היא על פי רוב לעומתית - לערוף את ראשו (הפוליטי) של בנימין נתניהו. לנפץ את גולגולתו (הרעיונית) של השמאל. לנקום באשכנזים. לרדוף את המזרחים. להדיר נשים. לרדוף להט״בים. לרמוס ערבים. לעקור מתנחלים. להעיף את החרדים מהעיניים. לוודא שלא יהיו עוד שופטים בירושלים״.

המסקנה שלי הייתה ברורה וחדה: ״הימים שיבואו אחרי ראש השנה אכן יהיו ימים נוראיים. הם יעניקו לפוליטיקה הישראלית הזדמנות כמעט אחרונה לחזור בתשובה״. אבל הפוליטיקה לא חזרה בתשובה - להפך, היא הלכה מחטא אל חטא ומדחי אל דחי.

במקום להרגיע היא הקצינה. במקום לפייס - פילגה. הפוליטיקה לא חזרה לשפיות, אלא העצימה את הטירוף. לכן במאמר השני שלי, ארבעה חודשים לפני שאביחי מנדלבליט הגיש את כתבי האישום נגד נתניהו, הזהרתי מפני השלכות מרחיקות לכת של פעולה משפטית לא אחראית. ״ישראל צועדת בעיניים פקוחות לעבר שאגת נתניהו״, כתבתי אז, ״אלא ששאגת נתניהו תהיה עזה פי כמה וכמה משאגת אריה (דרעי). היא תשאב לתוכה חצי עם. היא תקים חומה של אש בין שבט הנאורים (בעיני עצמם) לשבט הנרדפים. היא תעורר רגשות עזים של אימה ואיבה. היא תפתח את הפצעים של שנות החמישים, השישים והשבעים. היא תיצור טראומה לאומית עמוקה אשר תהדהד את אלטלנה, רצח ארלוזורוב ורצח רבין. אחדות לאומית? הצחקתם אותי. שאגת נתניהו תכניס את ישראל למערבולת של שיסוי, הסתה ופילוג״.

מאז המשכתי לשאוג בעמוד זה את שאגת הבודד שלי נגד הטירוף שאחז בעמי. למרות התנגדותי לנתניהו, יצאתי נגד השנאה אליו ודרשתי רק־לא־רק־לא־ביבי. כתבתי על החיידק הטורף של הביביזיס, שמעוור אותנו ומטמטם אותנו כי כל שאנחנו עסוקים בו הוא להעריץ את נתניהו או לתעב אותו. קראתי שום ושוב להקמת ממשלת אחדות לאומית בטרם אסון. הזהרתי כבר בדצמבר 2019 שאנחנו עומדים בפני אתגר ביטחוני שלא היה כמוהו מאז מלחמת יום הכיפורים. טענתי שישראל המשגשגת של המאה ה־21 התנתקה מהמציאות האלימה של המזרח התיכון. יצאתי נגד תרבות האיוולת שהתפתחה בקרבנו, אשר התמסרה להבלי הריאליטי מחד גיסא ולטהרנות התקינות הפוליטית מאידך גיסא. התרעתי שצה״ל קטן, עני ושאנן מדי, וכי פשתה בו תרבות של שקר.

בזמן הקורונה הזהרתי מפני המגפה (החברתית) שאחריה. חודשים לפני המהפכה שמנהיג יריב לוין, עליית איתמר בן־גביר והמחאה, טענתי שהקנאות והקיצוניות יובילו אותנו לאסון. שנים לפני 7 באוקטובר הזהרתי ממלחמה נוראה שישראל אינה ערוכה לקראתה. אבל אף שכל הכתובות היו רשומות בענק על כל הקירות – עם ישראל בחר לא לראות. גם כשחבריי המעטים ואני צעקנו בגרון ניחר, מעטים שמעו. לא היה לנו סיכוי מול ערוצי ההטיה בטלוויזיה ורשתות הרעל החברתיות. הפוליטיקה הקטנה והפלגנות הגדולה היו חזקות מאיתנו.

הייתה זאת זכות גדולה לכתוב במקור ראשון. חגי סגל גילה גדלות נפש כאשר החליט להזמין ציוני בעל השקפת עולם שונה לכתוב בדפים אלה. אלעד טנא, אורלי גולדקלנג וקלמן ליבסקינד הלכו בעקבותיו. הם הסכימו לתת מקום של כבוד לעוף מוזר מחצר אחרת, גם כשדעותיו צרבו את ליבם. בדרכנו עשינו כאן בצנעה את שלא הצלחנו לעשות בישראל הגדולה: הוכחנו שאפשר אחרת. אפשר לחיות בכפיפה אחת. הצבנו את הציונות והממלכתיות מעל השבטיות וניסינו לתקן ולהשכין הרמוניה.

הפרידה הזמנית הזאת, לצורך כתיבת ספר, אינה סופית. אשמח לשוב ולהתארח במקור ראשון, שנפשי נקשרה בעורכיו, בכותביו ובקוראיו. פעם כתבתי בעיתון שאוהב את האנושות, אבל שונא בני אדם. בעיתון שאתם קוראים מצאתי אנשים שלא מדברים בשם האנושות אבל אוהבים בני אדם, את עם ישראל, ואת מדינת ישראל האחת והיחידה – שעלינו להציל אותה. יחד.