השבוע היה אחלה מזג אוויר. הרבה אנשים ניצלו את השמש המחייכת, הנדירה לחודש פברואר, ויצאו לראות את הפריחה המשגעת בצפון ובדרום. אבל אל דאגה, את הסערות שלא הביא מזג האוויר, השלימו אמצעי התקשורת והרשתות.

לפני שבוע התרגשה עלינו הידיעה על כך שראש הממשלה הורה למחוק את המילה "טבח" מכותרת החוק שאמור לשרטט את דרכי ההנצחה למתקפת הפתע בשמחת תורה תשפ"ד. לסערה הזאת היו שחקני חיזוק. שר התרבות מיקי זוהר כינה את השימוש בביטוי טבח "התקרבנות", ומעיין אדם, שאחותה נרצחה במסיבת הנובה, זעמה ושאלה במה נתניהו שונה ממכחישי השואה או מחמאס מכחיש הטבח. מכאן הדרך לוויכוח מר וכואב הייתה קצרה. נתניהו וחברי הקואליציה הואשמו בניתוק, והייתה תחושה של הקטנת כאבן של משפחות הנרצחים. נכון, השרה מירי רגב ביטאה את התנגדותה למהלך וכך גם אנשי ליכוד נוספים, אבל האש הוצתה, ומי שמתקשה לראות מבעד לכאב, או שהוא מתנגד לממשלה – לא השתכנע.

שמחת תורה תשפ"ד הוא יום אחד – או רצף של כמה ימים (שהרי הפלישה לא נבלמה תוך יום) – שמורכב מאלפי סיפורים קטנים ושונים. היה בו טבח משולל רסן והיו בו גם מעשי רעות בין שכנים, משפחות, שוטרים וחיילים. היו המוצבים שעל הגדר, שבחלקם נהרגו חיילים וחיילות בלי נשק, והיו שלחמו עד שנגמרה להם התחמושת. היו שהסתתרו, היו שנחטפו, היו מי שנרצחו בשבי והיו ששוחררו. היה מי שהגיע מהבית כדי להילחם ולהציל, והיה מי שהציל אחרים וויתר על חייו. ואף שכבר נכתב וסופר לא מעט, עוד לא התחלנו להבין ולעכל מה היה שם.

לכל אחד מאלפי האנשים שגרים בעוטף, או שקשורים למי שהיה בו ביום הזה, יש סיפור אחר. עבור אחת זהו סיפור של גבורה, עבור אחר זה סיפור של טבח, עבור השלישית זה סיפור של לעשות הכול למען המשפחה, ועבור הרביעי זה סיפור של מוות חסר אונים. כל אחד הולך עם כאב קצת אחר, וזה משליך על האופן שבו שנתו נודדת בלילה ואילו מחשבות טורדות את מנוחתו. והאמת הגדולה שלובה מכל אלה ביחד. לפעמים אנשים מצליחים לראות שהתמונה מורכבת מהמון מולקולות, לפעמים אפילו זה לא.

המושג "טבח" הוא קשה מאוד. באופן אישי אני לא משתמשת בו, אבל מבינה את מי שכן, לכן היה נראה לי מוזר שהחליטו למחוק אותו מהחוק. ובכן, כשצללתי לעומק העניין גיליתי, מי היה מאמין, שלא כצעקתה.

חוק הזיכרון לאירועי שמחת תורה נידון כבר חודשים רבים, והיו לו כמה מציעים וכל מיני גרסאות. הצעת החוק הראשונה בעניין הוגשה עוד לפני שחלף חודש ממתקפת הפתע, ומאז עוסקים בו בוועדת החינוך של הכנסת. את הדיונים מנהל ח"כ יוסף טייב מש"ס. הוועדה מנסה למזג בין הצעות החוק השונות, לדייק את הניסוחים ולהקשיב לכל הקולות הנשמעים בה. היא בחנה למשל מה יהיה התאריך של יום הזיכרון למתקפה, שבעה באוקטובר או שמחת תורה, את מה ואת מי בדיוק ינציחו, ומי בעצם יהיה אחראי לזה. וגם, כן, היא עסקה בשאלה איך קוראים למה שהתחולל ביום הזה.

חפירה בפרוטוקולים מגלה שבאחד הדיונים הקודמים ח"כ מיכל וולדיגר אמרה שהמילה טבח חייבת להיות בכותרת החוק. מנגד, דווקא בהצעת החוק של ח"כ נעמה לזימי, המילה "טבח" לא נמצאת בכותרת. וכן, נציג משרד ראש הממשלה ביקש להוריד את המילה "טבח" מהחוק והיא אכן ירדה, אבל היא לגמרי נמצאת בגוף החוק ואפילו בתיאור המטרה שלו. ח"כ טייב הסביר שהורדת המילה "טבח" מכותרת החוק נעשתה בהסכמת ראש מועצת אשכול ונציגת הקיבוצים. אז העניין לא מתחלק בכלל לקואליציה ואופוזיציה.

לוחצים על הכאב

היה אפשר לפטור את העניין כעוד פרשייה שזממו וניפחו מתנגדי הממשלה ולסיים בכך את הסיפור. אבל זה לא רק עניין פוליטי. אירועי שמחת תורה תשפ"ד הם פצע שעדיין מדמם. גם בגלל הפערים בין הקונספציה ובין מה שקרה שם, גם בגלל ההיקף ומעגלי הפגיעה, גם כי המלחמה עוד לא נגמרה ולא סיימנו עד הסוף את המלאכה, וגם משום שעוד לא כולם חזרו לקיבוצים.

אבל זה לא הכול. האחריות. איש לא לקח אחריות. לא השב"כ וצה"ל (ולא, לגמגם משהו ולא ברצינות, זה לא לקחת אחריות), וגם לא נבחרי הציבור. היעדר לקיחת האחריות והעיכוב הגדול בהקמת ועדת חקירה מביאים לחוסר אמון. נכון, יש כאלה שמלכתחילה לא היה להם אמון, ואלה שהאמון שלהם לא ייבנה שוב. אבל יש גם הרבה אנשים שמשוועים לאמפתיה, לפתיחת כל הפרוטוקולים, ולתחקור כל מי שהיה מעורב בקבלת ההחלטות ברצינות. זה שאנשים רבים, חלקם מהימין, שותקים בעניין הזה כדי לא להנפיק עוד כותרת, לא אומר שהדבר איננו קיומי מבחינתם. ההתחמקות היא עוד נדבך בחוסר האמון, ועוד לחיצה על המקומות הכואבים.

בחוק ההולך ונבנה עוד לא הכול כתוב, אבל יש משהו שנעדר ממנו והוא חייב להיות. "מטרתו של חוק זה", כך נכתב בהצעה שעליה דנו בישיבת הוועדה האחרונה, "זיכרון הטבח והנצחת מעשי הגבורה, חיזוק החוסן הלאומי והלכידות של החברה הישראלית". וכאן יש פירוט את מי זוכרים ומנציחים. מה אין במטרה של החוק? את המשפט הקצר, שהיה צריך להוסיף: "כדי להבטיח שאירועים כאלה לא יישנו במדינת ישראל".

ההנצחה, הזיכרון והלכידות החברתית הן מטרות חשובות מאוד. אני עוסקת בהן בעצמי לא מעט. אבל אסור להסתפק בהן. חייבים להבין שחלק מהנחלת הזיכרון הוא הבנת הכשלים, הפקת לקחים, הפנמה מי הוא האויב השכן, ושאי אפשר להירדם תוך חלומות על שלום מדומה. זה חלק בלתי נפרד ממלאכת הזיכרון וההנצחה. השיח על הכשלים הוא לא רק עניין של מערכת הביטחון או הממשלה. גם אנחנו כאזרחים חייבים להחזיק את זה בראש, כל הזמן, ולא לשכוח. התיעוד והזיכרון הם לא רק למען העבר או ההווה. בעם שלנו זוכרים את העבר למען הדורות הבאים.

Ofralax@gmail.com