כניסתו של חודש הרמדאן תמיד הייתה בישראל רגע של דריכות. במשך שנים הפכה המילה הזו כמעט למושג שמטיל צל על קבלת ההחלטות, כאילו עצם ציון החודש מחייב את המדינה להיכנס למצב של ריסון יתר, ויתורים מוקדמים והימנעות מנקיטת יד קשה גם כאשר המציאות הביטחונית דרשה זאת. אך המציאות של השנים האחרונות, ובעיקר של תקופת המלחמה, מוכיחה כי הגישה הזו הייתה שגויה מיסודה.

האמת הפשוטה היא שמדינת ישראל פיתחה במשך שנים פחד מהמילה "רמדאן". עצם הזכרת החודש הייתה גורמת למערכת להיכנס לרטט, לחשש, להססנות, לניסיון לרצות מראש איומים שעדיין לא התרחשו. כך נוצרה מציאות מעוותת שבה גורמים אלימים למדו לזהות את החודש כנקודת חולשה אסטרטגית, ולנצל אותה ללחצים, להתססה ולערעור הסדר הציבורי.

זו בדיוק הסיבה שהמדיניות חייבת להשתנות מן היסוד. רמדאן הוא עניין דתי, לא אירוע ביטחוני. מי שרוצה לצום, להתפלל ולחיות את חיי הדת שלו, רשאי לעשות זאת בכבוד מלא. אבל אין שום היגיון בכך שחודש דתי יהפוך למנגנון שמכתיב למדינה כיצד לנהל את הביטחון, התנועה או האכיפה. כשאדם יהודי צם בעשרה בטבת או ביום כיפור, המדינה לא מעניקה לו "הקלות" מיוחדות. כך גם כאן: החוק והסדר אינם משתנים לפי לוח השנה.

במשך שנים ראינו כיצד סביב הרמדאן נוצרו עיוותים: דרישות להקלות גורפות, שינויים בהסדרי תנועה, ויתורים בהר הבית או היסוס באכיפה. התוצאה הייתה הפוכה מהכוונה - כל ויתור רק הגביר את התיאבון ללחצים נוספים. לעומת זאת, בתקופות שבהן המדינה פעלה בנחישות, קבעה כללים ברורים ואכפה אותם באופן עקבי, המתח דווקא ירד.

ביהודה ושומרון המשמעות של מדיניות כזו קריטית עוד יותר. שם החיכוך היומיומי גבוה, והמציאות מוכיחה שכל סימן להססנות מתפרש מיד כהזדמנות להפרות סדר או לפיגועים. לכן אין מקום למושג "הקלות רמדאן". אין הצדקה לפתוח צירים בצורה חריגה, להוריד אכיפה או לשנות את כללי התנועה. להפך, זו תקופה שמחייבת יותר ניידות, יותר נוכחות ביטחונית ויותר מסר של שליטה ומשילות.

מי שרוצה להתפלל - יתפלל. מי שבא בשלום - יקבל יחס מכבד. אבל כל ניסיון להפר סדר, להסית או לפגוע, צריך להיענות בתגובה מיידית וחדה. אין מציאות שבה המדינה מכילה אלימות בגלל רגישות דתית. ריבונות אמיתית נבחנת דווקא ברגעים כאלה, ביכולת לשמור על חופש פולחן לצד אכיפה תקיפה ושוויונית. הרמדאן איננו איום, אבל הוא גם לא יכול להיות תירוץ לפחד. כאשר המדינה פועלת בביטחון עצמי, באחידות ובשקיפות, גם הציבור בצד השני מבין את הכללים.

בסופו של דבר, המבחן איננו רק ביטחוני אלא ערכי: האם מדינת ישראל מנהלת את המציאות מתוך עוצמה וריבונות, או מתוך חשש מתמיד מתגובות. הדרך הנכונה היא ברורה - לא לפחד, לא להתרגש מאיומים, ולא לשנות כללים. מי שמכבד את החוק יוכל לחיות את אמונתו בשקט. מי שינסה לערער את הסדר, יגלה שמדינת ישראל אינה מהססת עוד.