מדינת ישראל היא סיפור. ולא סתם סיפור, היא סיפור מטורף, סיפור בתוך סיפור. בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית, והמדינית. זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית. לכל מדינה יש סיפור. והסיפור שלנו, הוא סיפור חזק שכורך את אברהם אבינו ואת מחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו, ואת המלחמה בין יעקב למלאך, ואת הצהרת בלפור, ואת ממלכת החשמונאים. זה סיפור שמחזיק בתוכו אלפי שנים, אלפי ספרים, אינספור אירועי אנטישמיות איומים. למדינת ישראל יש סיפור חזק וטעון. אולי טעון מדי. אבל אין מה לעשות, זה הסיפור של מדינת היהודים.

יש מדינות עם סיפור צלול ובוהק. ויש מדינות עם סיפור קלוש ודהוי. מישהו אמר לי פעם שהמשטרה בארצות הברית מאוד חזקה, מאוד אלימה, מאוד אגרסיבית, כי לאמריקאים אין באמת סיפור מכונן. יש להם יותר מדי סיפורים. יותר מדי תרבויות. יותר מדי מהגרים. הסיפור האמריקאי חלש – אז המדינה עושה שרירים. אמריקאים אוהבים סדר, הם אוהבים לעמוד בתור, הם אוהבים שהדברים ברורים. והמשטרה באמריקה, מאוד נוכחת, מאוד אלימה, מאוד מורגשת. איום משותף מחבר בין אנשים.

למדינת ישראל יש סיפור חזק וברור. כיוון שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, כדאי מאוד שצבא גדול וחזק יעמוד לצידו של הקדוש ברוך הוא בזמן שהוא מציל אותנו מידם. אזרחי המדינה משלמים מיסים, ומקבלים זכויות. כבישים, תחבורה ציבורית, טיפולי שיניים, ביטוח רפואי. המדינה לוקחת ונותנת. אזרחי ישראל מתגייסים לצבא, ומקבלים ביטחון. כולם חייבים להתגייס. כולם כולל כולם. חוץ ממי שלא מתגייס. שני מיליון ערבים, ומיליון וחצי חרדים. וזה לא שהם לא מתגייסים. הם פשוט לא חלק מהסיפור הישראלי.

בתחילת השבוע שתי חיילות הגיעו לבני ברק, והותקפו על ידי עשרות חרדים. והחרדים התנפלו עליהן, וכמה עוברי אורח הצילו אותן מפניהם. ואחר כך, אותם חרדים הפכו ניידת משטרה. ושרפו אופנוע משטרתי אחר. ובתוך האופנוע, היו סידור, ושקית עם תפילין. כנראה השוטר היה דתי או מסורתי, וכך יצא שהחרדים שרפו סידור ותפילין.

ראש הממשלה נתניהו מיהר לגנות את האירוע, ולטעון שמדובר בקומץ מתפרעים. וינון מגל, מלך הפטריוטים, מיהר להגן על החברה החרדית באלף ציוצים מביכים. אבל התמונות מדברות בעד עצמן. זה לא היה קומץ. זה לא היה מעט אנשים. ראיתי את הסרטונים. קומץ לא מסוגל להפוך ניידת. קומץ לא מסוגל לעשות לינץ'. ראיתי את הסרטונים, ראיתי את ההפגנות, ראיתי שם עשרות רבות של אנשים. זה לא קומץ. זו חבורה רצינית.

ועזבו את זה. ראיתי הפגנות עם עשרות אלפי חרדים, ששרים "נמות ולא נתגייס". איזה סלוגן מטורף. ועזבו את זה, לפני שנתיים וארבעה חודשים, מדינת ישראל נלחמה על חייה. זו הייתה סכנה קיומית אמיתית. נסו להיזכר רגע בימים הראשונים של המלחמה. בפחד מהתלכדות זירות. מפלישה של יחידות חיזבאללה בגזרה הצפונית. בפחד ממתקפה איראנית משולבת. מי יודע, אולי גם המצרים היו מצטרפים. וכל המדינה התגייסה אז. כל המדינה קפצה לדום. מאות אלפי חיילי מילואים יצאו להילחם על המולדת. מאות אלפי אזרחים התגייסו לטובת החזית. אימא שלי קילפה בצל, באולם אירועים בירושלים שהכין אוכל חם לחיילים. ואיפה היו אחינו החרדים אז. אחינו הטובים. מה עם עשו למען מדינת ישראל. למען הסיפור הישראלי.

בחיים יש לפעמים רגעים, שבהם כבר אי אפשר להכחיש את המציאות. יש רגעים בחיים שבהם כבר אי אפשר לומר, "זה מורכב", כדי לא להתמודד עם האמת הכואבת. והשבוע, ביום ראשון, נחשפנו לעוד רגע כזה. חפשו את הסרטונים והתמונות מהאירוע, ותראו בעצמכם את החיילות נמלטות בבהלה. תראו את הניידת הפוכה. את האופנוע, והתפילין עולים באש. ובעיקר, תראו את הכמויות של האנשים. זה לא קומץ. אלה עשרות, אלה מאות, זה לא קומץ.

זאת האמת המרה והצורבת. יש סיפור ישראלי, יש למדינה שלנו סיפור, אבל החרדים לא לוקחים בו חלק. זה לא מעניין אותם. הם מחוברים לסיפור אחר, יהודי יותר, גלותי יותר. הם שרים נמות ולא נתגייס. ולמה שיתגייסו באמת. המדינה חלשה עליהם. באופן כללי מדינת ישראל חלשה. תשאלו את כל מי שגר בנגב, ורואה את כנופיות הבדואים החמושות. תשאלו את כל היתומים הערבים, שהוריהם נרצחים, יום יום. תשאלו את כל מי שגנבו לו רכב, והתיק נסגר מחוסר עניין. תשאלו את כל מי שרואה את התמונות מבני ברק, ויודע שרוב מוחלט של ה"קומץ" הזה שבתמונות, לא ישלם על מעשיו.

יש רגעים שקשה מאוד להדחיק. הסיפור של מדינת ישראל חזק. אבל המדינה חלשה ורופסת. היא חלשה על שליש מאזרחיה. היא חלשה על ערבים, היא חלשה על חרדים, היא חלשה על פורעי חוק ואנרכיסטים. הפוליטיקאים העלובים שלנו מעבירים חוק השתמטות מביש, רק כדי לסחוב עוד כמה חודשים בממשלה. ובינתיים מאות אלפי מילואימניקים מנסים לשקם את חייהם. ובינתיים החיילות נמלטות מפחד ההמון. ובינתיים התפילין שבאופנוע המשטרתי עולות באש. וזה לא סיפור מורכב. זה סיפור פשוט ועצוב. על מדינה חלשה עם סיפור חזק. שמסרבת כבר שנים להישיר מבט אל החרפה הזאת. והגיע הזמן להישיר מבט. חאלס, יש גבול לבושה. הגיע הזמן להתמודד.