'יום המשפחה', שצויין אתמול (שלישי), הוא חג חדש יחסית בלוח השנה העברי. מקורו ב'יום האם', שבא להעניק תשומת לב מיוחדת לתפקידן החשוב ולא פעם גם כפוי הטובה של האמהות במשפחה, שהפך להיות 'יום המשפחה' כאשר דווקא נשים פמיניסטיות הבינו שהוא מתפקד כגירסה חילונית-מודרנית למזמור המסורתי 'אשת חיל': טפיחה קטנה וסמלית על השכם, שנועדה לשכנע את הנשים להמשיך לשאת בעול, לבדן. 

אבל כמו כל יום חג יהודי, מן הראוי לנצל את יום המשפחה גם להפקת מסרים חינוכיים וערכיים. אין הכוונה רק לעצם ההכרה בחשיבותו של התא המשפחתי, שאכן נפגעה מאוד במאה האחרונה, אלא גם להבנה איזה דפוסים ניתן וראוי ללמוד מן התא המשפחתי, כדי להנחילם גם במסגרות חברתיות גדולות יותר. 

בחיי המשפחה אנחנו נוטים להיות זהירים יותר, אחראים יותר, בעלי גישה מורכבת יותר, מאשר במסגרות הרחבות של חיינו. כך, למשל, כשבן מורד בדרכם של הוריו ופונה לכיוון שונה לחלוטין, מבחינה דתית, פוליטית, או כל בחינה אחרת – רוב המשפחות הבריאות ינסו להכיל את המרד ואת השוני, גם אם הוא קוטבי, כך שלא יפגע בעצם האהבה והקירבה לבן המורד. לעומת זאת, כשאנחנו נתקלים בחברה הרחבה באנשים שחושבים אחרת מאיתנו, בוודאי אם ניסוחיהם ביקורתיים ופרובוקטיביים, לעתים קרובות מדי לא נבקש להכיל אותם, אלא דווקא להדגיש את העימות והמחלוקת, גם אם יש בכך סכנה של קרע חברתי. 

דוגמא נוספת: כשאנחנו נתקלים במתח בין זהויות, ערכים, וצרכים שונים ברמה האישית והמשפחתית – למשל, המתח בין צרכינו האישיים, לתפקידים המוטלים עלינו כבני זוג, כהורים, כילדים של ההורים שלנו, או כחברים בכל מיני מסגרות קהילתיות וחברתיות – בדרך כלל ברור לנו שלא נתייחס למתח הזה כסתירה הדורשת הכרעה ובחירה רק באחת הזהויות. לרובנו ברור שנעדיף לחיות עם המתחים ועם הצורך להכריע בהתנגשויות ביניהם, מאשר לסרס את זהותנו באופן קשה על-ידי בחירה רק באחת הזהויות. לעומת זאת, כאשר אנחנו עוסקים בשיח הרעיוני הרחב יותר, השיח החברתי או הלאומי, נשמעים לעתים קרובות הקולות הדורשים הכרעה: יהודית או דמוקרטית? גישה ניצית או גישה יונית? בחירה בנאמנות הדתית או בחופש הליברלי? 

הסיבות להבדל בין השיח המשפחתי לאופי היחסים במסגרות רחבות יותר ברורות כמובן: מול חברי המשפחה אנחנו מרגישים קירבה נפשית עמוקה, גם כשהם שונים מאוד מאיתנו, בשעה שאל בני עמנו, אפילו בני מיגזרנו, שלא לומר בני עמים אחרים, אנחנו מרגישים קירבה פחותה בהרבה. יתר על כן: כשמדובר ברמה המשפחתית ברור לנו שהקשר בין פגיעה בבני המשפחה לבין סכנת פירוקה הוא קשר ישיר וכמעט מיידי, ואם יקרה בעקבות התנהגות בוטה שלנו, הוא גם יהיה באחריותנו הישירה. לעומת זאת, כשמדובר בחברה הרחבה ישנה תחושה שהקשר בין הפגיעה לתוצאה הוא רחוק יותר, וכך אנחנו מרשים לעצמנו להתגאות בדבקות הרעיונית, גם אם היא בוטה ואלימה, מתוך תחושה שלא נוחזק כאחראים לקרע, או שכבר יהיו גורמים אחרים שידאגו לאחות אותו. 

אכן, גם דבקות רעיונית נושאת איתה רווחים במישור החברתי. היא מציגה את האדם האוחז בה כאיש עקרונות, ש'לא עושה חשבונות'; 'זכר אלפא' באישיותו, גם אם מדובר באשה. ובכל זאת מעניין שברמה המשפחתית, היתרונות והרווחים האלה מתגמדים מול החסרונות, ואילו ברמה הציבורית אנחנו מעדיפים את היתרון האישי על פני הפגיעה הרחבה. ברוח הדברים שאמרנו, זה יכול לנבוע מאחת משתי האפשרויות – או שלמרות כל מיני דיבורים רמים, איננו חשים קירבה אמיתית לבני הפלוגתא שלנו ולכן לא באמת חוששים מהקרע איתם, או שבמישור הציבורי הרווח לדימוי המאצ'ואיסטי שלנו כיחידים או כמיגזר חשוב לנו יותר מהפגיעה החברתית הקטלנית שתיגרם בשל כך. שתי האפשרויות אינן מחמיאות.