התהליך המחשבתי שמתרחש בקרב חלקים ממובילי הדעה בשמאל הוא פשוט: ממשלת ישראל עושה צעד שאינו עולה בקנה אחד עם ערכים ליברליים (לכאורה); מכאן שישראל פועלת כפי שדיקטטורה פועלת; מכאן שישראל דומה לדיקטטורה; ומכאן, כמסקנה כמעט מתבקשת, ישראל היא דיקטטורה מלאה. זהו מהלך שאינו מצריך בירור, הקשר או הבחנה, אלא רק הקצנה מתמשכת והחלפת מושגים.

להלן כמה דוגמאות מייצגות: הפעיל החברתי הפרובוקטיבי נאור נרקיס, שלכאורה חירות עומדת במרכז עולמו, מתרעם על עמדה לנטילת ידיים שלצידה ברכה. נרקיס הפנים, כך נדמה, שבאסלאם הפוליטי קיימת שאיפה להשתלט על המרחב הציבורי, ולכן הוא משליך תובנה זו גם על ברכה כתובה ליד כיור מים. אגב, באותו להט הוא דרש לוודא שעץ אשוח יוצב במלון בירושלים, אך נראה שקיומה של נצרות במרחב הציבורי פחות מטריד אותו. לשיטתו, אם מותרת ברכה יהודית במרחב הציבורי, ואם האסלאם שואף להשתלט על המרחב הציבורי, אזי שתליית חברי הקהילה הלהט״בית בכיכר העיר נמצאת ממש בפתח.

דוגמה נוספת היא דבריו של יו״ר מפלגת הדמוקרטים, יאיר גולן, שכמעט עשור לאחר ״נאום התהליכים״ שלו שב ומסביר כי בישראל ״אנחנו מפתחים תורת גזע״. הנה המשפט המלא: ״אני אומר את זה באופן הכי כנה שיש, ובבושה גדולה – אנחנו בני העם היהודי מפתחים תורת גזע?! אנחנו, הקורבנות הראשיים של תורת הגזע, מפתחים תורת גזע?״. כאן כבר לא מדובר בביקורת נוקבת אלא בהשוואה מוחלטת, שמוחקת כל הבחנה בין מדיניות, זהות לאומית והאידיאולוגיה הרצחנית של הנאציזם.

גם תסריטאי "ארץ נהדרת", אמיר שפרלינג, תורם את חלקו. שפרלינג מתלונן על כך שההפגנות בישראל אינן אלימות דיין, ומשווה אותן למתרחש ברפובליקה האסלאמית: ״באיראן שורפים תחנות משטרה כי המשטר מתעלל בהם. אצלנו סופרים ראשים עם רחפנים כדי להשוויץ במספרים לקבוצת הוואטסאפ, בזמן שהממשלה מפרקת את המדינה בשידור חי… המדינה שלנו עשתה צעדי ענק כדי להפוך לאיראן״. גם כאן, הזהות המוחלטת מחליפה ניתוח רציני.

הנטייה להקצין נקודות שוליות עד שהן הופכות לזהות מוחלטת, יוצרת עיוורון בפרשנות המציאות. כל תופעה, כל טעות, גם אם ראויה לביקורת ואף לגינוי, מוקצנת עד הקצה, ואז מושווית באופן מלא למשטרים אפלים, אידיאולוגיות רצחניות או דיקטטורות אלימות. זהו שיח שאין בו הקשר, אין בו מדרג ואין בו הבחנה בין עיקר לטפל. במקום הגדרות ברורות, צרות וממוקדות שדרכן ניתן להעביר ביקורת לגיטימית, מתקבל שיח שמאבד אחיזה במציאות עצמה. אפשר ואף ראוי להצביע על תופעות פסולות, אך בלי הקשר - הביקורת עצמה מתרוקנת מתוכן.

להשוות ברכת נטילת ידיים לחוקי שריעה המחייבים את כל האזרחים זו שטות. סממנים יהודיים במדינת ישראל, בדומה לנהוג ברוב מדינות העולם - אינם בגדר נאציזם, וגם לא היררכיה ביולוגית וקריאה להשמדת האחר. באיראן, סמכותו של המנהיג הדתי העליון גוברת על המוסדות הדמוקרטיים, והמשטר מדכא חופש ביטוי, חופש דת וחופש התארגנות. כדאי גם לזכור: אותה אקסטזה שחשים מפגינים בישראל, הייתה מסתיימת באיראן בירי חי ובגופות על האספלט.

כל עוד השיח יישאר חסר הקשר ונטול הבחנה,  האלגוריזציה השמאלנית תמשיך לעוור לא רק את הדוברים עצמם אלא גם את מי שהולכים אחריהם, עיוורון מפני המציאות כפי שהיא באמת. יתרה מכך, הדבר יגרום לריחוק גדול יותר מהצד השני של המפה הפוליטית, מכיוון שהדיון הופך חסר משמעות. אם כולם פאשיסטים ונאצים, אז המילים מאבדות את משמעותן. ביקורת אמיתית ועניינית כבר לא תתקבל, וכולנו נצא נפסדים.

עו"ד רן בר־יושפט הוא מומחה לדיפלומטיה ציבורית; סמנכ״ל פורום קהלת לשעבר