בשנתיים האחרונות, המערכת הבנקאית בישראל חוגגת. זו אינה חגיגה של התייעלות או חדשנות יוצאת דופן, אלא חגיגת "הרווחים שנפלו מהשמיים", תוצר ישיר של פער הריביות האסטרונומי שנוצר בין הריבית שהבנקים גובים מהלווים לבין זו שהם (לא) משלמים למפקידים. במציאות של מלחמה מתמשכת ויוקר מחיה דוחק, בזמן שמשקי הבית והעסקים הקטנים כורעים תחת נטל הריביות, רווחי הבנקים זינקו לשיאים היסטוריים. הדיסוננס הזה צורם במיוחד לאור העובדה שהרווחים הללו לא נולדו ממצוינות עסקית, אלא מחוסר האיזון המובנה במערכת הפיננסית שלנו.

הצעת החוק שעולה היום (שני) בוועדת הכספים, המבקשת להטיל מס מיוחד על "רווחי היתר" של הבנקים, היא צעד בכיוון הנכון, אך במתכונתה הנוכחית היא סובלת מ"עיוורון צרכני" מסוכן שעלול להפוך את התיקון לקלקול.

הבעיה המרכזית ביוזמה הממשלתית היא הראייה הפיסקלית הצרה. המדינה רואה בבנקים "פרה חולבת" שנועדה לסתום חורים בתקציב, ושוכחת מי מאכיל את הפרה הזו: הציבור. ללא מנגנוני פיקוח הדוקים, הבנקאות הישראלית שמתאפיינת בריכוזיות גבוהה וב"אדישות רציונלית" של לקוחות - פשוט תגלגל את נטל המס חזרה לכיס של כולנו. זהו ה"קישיון כלפי מטה": הריבית עולה ברגע, אך כשיש צורך להוריד אותה או לספוג עלויות, המערכת פתאום "מתקשה" לנוע. החשש הוא שבחסות המס החדש, נמצא את עצמנו משלמים יותר על המשכנתא ועל האשראי העסקי, רק כדי שהאוצר יוכל לאזן את הגירעון.

כמי שמלווים את הקליניקה לדיני בנקאות במכללה למינהל, הגשנו לוועדת הכספים בכנסת נייר עמדה שמציב תנאי ברור: מס הבנקים חייב להיות מלווה במנגנון מניעת גלגול. לא ניתן להסתפק בהצהרות. חובת המפקח על הבנקים לדווח מדי רבעון על המרווחים הפיננסיים היא קריטית. עלינו לוודא כי הפיקוח לא יהיה "אות מתה" בספר החוקים, אלא כלי אכיפה אפקטיבי. אם נגלה שהמס שהוטל על הבנקים חזר אלינו בצורת העלאת ריבית על ההלוואה או עמלה חדשה, הרי שלא עשינו דבר מלבד להפוך את הלווים לצינור להעברת כספים מהכיס הפרטי לקופה הציבורית.

מעבר למניעת הנזק, עלינו לדבר על בשורת הצדק. אם המדינה מודה שרווחי הבנקים חריגים ונבעו מכשל שוק, הרי שהכסף הזה שייך, מוסרית, למי שנשא בנטל. אנו דורשים "לצבוע" לפחות 20% מהכנסות המס ולהקצותן לקרן סיוע ייעודית ללווים במצוקה, לסבסוד ייעוץ פיננסי אובייקטיבי ולחיזוק החינוך הפיננסי. זהו ההבדל בין "מס" לבין "תיקון חברתי". הקצאה זו אינה "נדבה", אלא תיקון עוול הכרחי עבור לוחמים ולוחמות ששירתו מילואים, אזרחים ותיקים ומשפחות שנקלעו למבוי סתום פיננסי.

נקודה טכנית אך קריטית נוספת שחשפנו נוגעת לשיטת החישוב: הצעת החוק מצמידה את רווח הבסיס של הבנקים לתמ"ג הנומינלי. במילים פשוטות: הבנקים מקבלים "מתנה" של הגנה אינפלציונית על רווחיהם, בעוד הנישום הרגיל והלווה הקטן משלמים ביוקר על האינפלציה. זהו אבסורד משפטי וכלכלי שיש לתקן מיידית להצמדה לתמ"ג ריאלי כדי למנוע מצב שבו המערכת הבנקאית נהנית פעמיים, פעם אחת מעליית המחירים ופעם שנייה מהטבת מס מוסתר.

לבסוף, אסור שהמס יחנוק את התחרות השברירית שעוד קיימת. החרגת הבנקים הקטנים והדיגיטליים אינה "הטבה", אלא הכרח. ממצאי סקר בנק ישראל האחרון הוכיחו: הבנקים הקטנים הם היחידים שמספקים אלטרנטיבה של הוגנות ושירות. ענישה שלהם במס שווה לגדולים רק תחזק את האוליגופול הקיים ותחסום את הדרך לשינוי המבני לו המשק הישראלי כה זקוק.

ועדת הכספים עומדת היום בפני צומת דרכים: האם היא תסתפק בלהיות "הגזבר" של המדינה, או שתבחר להיות המגן של הצרכן הפיננסי? התשובה חייבת לעבור דרך אימוץ עקרונות הבנקאות בגובה העיניים. הגיע הזמן שהכסף הגדול של הבנקים ישרת את הציבור הקטן, ולא רק את מאזני המדינה.