הבחירות לרב העיר תל־אביב נראות, במבט ראשון, כמו עוד קרב מקומי על משרה רבנית. ואולם מדובר באירוע פוליטי־ערכי רחב הרבה יותר. זהו לא פחות מניסוי כלים לקראת הבחירות הארציות הבאות, ובעיקר מבחן האמת של מה שמכונה בשנים האחרונות ברית המשרתים עם הציונות הדתית.

מול הדיל הפוליטי שמתגבש בין ראש העיר רון חולדאי לש״ס, מתייצב גוש ברור, הכולל את מפלגות גוש השינוי: ישראל ביתנו של ליברמן, יש עתיד של לפיד, הדמוקרטים של יאיר גולן, והציונות הדתית המתונה. במפלגות הללו מבינים כי הבחירות הקרובות בתל־אביב הן לא רק על זהות רב העיר, אלא אמירה ערכית על השותפות המתחייבת בין הציבור החילוני לציבור הציוני־דתי. הגוש הזה צפוי לבחור בקרוב מועמד מוסכם ולקדמו.

מבין המועמדים הרלוונטיים, רק אחד מגלם בפועל את אותה שותפות עם הציבור הציוני־דתי שמדברים עליה כל־כך הרבה: הרב בן־ציון אלגאזי. קצין צה״ל, ששירת שנים ארוכות וקיבל לאחרונה דרגת סא״ל במיל', ומחנך לשירות, לאחריות ולמחויבות למדינה. זו לא נקודה ביוגרפית שולית, זו אמירה ערכית.

הבחירות בתל־אביב אינן רק מבחן לערכים; הן גם מרוץ אחרי הקול של הציבור הדתי־לאומי המתון והמשרת. כל מועמד המבקש את תמיכתו של הציבור הזה, הן על המגרש המקומי והן בבחירות הארציות, חייב להוכיח שהוא מבין את עוצמתו ואת תרומתו. חיזור אחרי הקול הציוני־דתי כבר לא יכול להיעשות ברטוריקה ובהודעות לתקשורת.

המאבק על אופייה של הרבנות בערים רבות בישראל הוא המבחן הפוליטי המיידי, והוא משליך על הבחירות הארציות. בחודשים האחרונים מונו רבנים ליישובים מרכזיים, והצלחותיה של ש״ס בזירה הזו אינן מקריות אלא שיטתיות ומשמעותיות. רב עיר נבחר ללא הגבלת זמן, ולכן כל ניצחון כזה הוא הישג ארוך־טווח עם השלכות עמוקות שנים קדימה.

כשבוחנים את סדרי העדיפויות, ואת האופן שבו גם בהודעות הניצחון לתקשורת חוזר אותו דפוס, קשה להימנע מהמסקנה: אצל ש״ס, פעם אחר פעם, הכול מתחיל ונגמר באינטרסים אישיים ומפלגתיים, הרבה לפני האינטרס הציבורי הרחב. בהקשר הזה, הבחירות בבאר־שבע ובהוד־השרון, שבהן נציגי המפלגה החרדית ניצחו את מועמדי הציונות הדתית, מהוות תמרור אזהרה ברור.

הציבור הדתי־לאומי לא הפסיד שם בגלל חוסר יכולת, אלא משום שהקול שלו לא נחשב מספיק במערך הפוליטי המקומי והארצי.

תל־אביב, לעומת זאת, לא מוכנה להיות באר־שבע נוספת. כאן, הציבור הדתי והמשרת דורש מעשים ופחות דיבורים, והוא תובע שברית המשרתים תתייצב מאחורי המועמד הציוני־דתי, רב שהוא קצין בצה"ל.

המחנה הליברלי צריך לשאול את עצמו אם הוא שותף ורואה בבחירות הללו הזדמנות היסטורית: להוכיח לציונות הדתית המתונה שהברית עם ציבור המשרתים אינה סיסמה ריקה אלא שותפות אמיתית - כזו שמעניקה להם מעמד של שותף בכיר, לא של נספח זמני. האפשרות האחרת היא להניח לקולות הרדיקלים להוביל את הקו שרואה בציונות הדתית יריב פוליטי ואידיאולוגי המקיים פעילות אקטיבית בעיר, ומעדיף רב חרדי “לא מזיק”.

הציבור הדתי והמשרת בעיר העברית הראשונה רוצה שותפות של אמת. הוא לא מחפש טובות או מבקש פריבילגיות, אבל אין לו שום כוונה להיות רק “קול נחמד”. מי שיבחר להתעלם מהציבור הזה, או להעדיף עליו דילים ציניים עם מי שאינם שותפים בנטל, לא צריך להיות מופתע כשהברית תיסדק בקלפי, בכנסת ובמרחב הציבורי כולו.

ההכרעה הקרובה בתל־אביב לא עוסקת במינויו של רב זה או אחר. זו שאלה של כיוון: האם המועמדים מבינים את עוצמת הקול של המשרתים והציונות הדתית המתונה, והאם הם מוכנים להבטיח ששנות השירות והמחויבות לא ייפלו לתוך חלל פוליטי ריק.

הבחירות הללו ישפיעו על גורלה של ברית המשרתים עם הציונות הדתית, ואף על הבחירות הארציות ועל דמותה של ישראל.

אוהד ניימרק הוא יוצא שב"כ, ממקימי גדודי הגנה ביישובי העוטף, מנכ"ל עמותת "כשהחזקים מתגלים", יזם חברתי ותושב תל־אביב כ־16 שנה