"זה לא שאנחנו פחות מחוברים מכם לארץ  הזו, זה פשוט שאנחנו אוהבים את הילדים שלנו יותר", היא אומרת, וממהרת להבהיר: "לא, לא יותר משאתם אוהבים את הילדים שלכם. יותר משאנחנו אוהבים את האדמה. ואנחנו אוהבים אותה מאוד".

אל תבינו לא נכון, היא לא מתלהמת ולא מבקשת להוכיח אף אחד. להפך. שנתיים וחצי אחרי שניצלה מהתופת, היא כבר מכירה היטב את הקהל הדתי־לאומי, שהיה קצת זר לה קודם לכן; שקוטלג אצלה ואצל רבים מחבריה לקיבוץ במשבצת "תהום אידאולוגית פעורה בינינו". והיא לא סתם מכירה, היא מכירה באמת. לא רק מחוויית כוח קלמנזון שהציל רבים משכניה בבארי, אלא ממפגשים בין־מגזריים, מעבודה משותפת למען עתיד טוב יותר לחברה הישראלית. היא מאלה שחוששים באמת, בצורה עמוקה, שאולי עברנו את הדקה התשעים במשחק החיים הזה. היא מאמינה שאם לא נתאפס על עצמנו, כל מה שנשיג זו גרסה מעודכנת של מלחמת אחים בואכה חורבן בית שלישי. ולכן היא מדברת עליהם ועלינו, ונוגעת במקום הכי אינטימי ועמוק בנפש – אהבת הילדים.

היא איבדה בטבח בני משפחה וחברים. רבים בסביבתה הקרובה ביותר איבדו חלקים בגוף ובנפש. אנחנו מתארחים במה שהיה הבית שלה, שחולל ונפגע ועתיד בקרוב להיחרב בצורה מתוכננת ולהיבנות מחדש. היא אפילו לא מתלבטת – ברור לה שהיא חוזרת לקיבוץ. כן, כן, לאדמה הפצועה הזאת, למקום שהפך למלכודת מוות עבורה ועבור הילדים. אותם ילדים שהיא חד־משמעית אוהבת יותר מהאדמה הזאת. אותה אדמה שהיא אוהבת באמת ומתכוונת לשוב ולהתמסר אליה ברגע שיתאפשר. לכן היא חוזרת לבית הנבנה מחדש על הגבול, על חורבות החורבן. על השרפה אשר הייתה, על כל הכאב והטראומה.

במבט אירופי או אמריקני, אין באמת הבדל בין הסיכון שלה לשלי, בין הסכנה הברורה והמידית ליישובי הנגב המערבי ובין האיום הנשקף ליישובי גב ההר המזרחי. ובכל זאת, אני לא פוטרת את עצמי במענה הזה. אני ממשיכה להסתובב עם המילים האלה שלה כבר איזה זמן. חושבת על הילדים שלי ועל האדמה שאני כל כך אוהבת, וכל כך חשודה שאולי אני אוהבת אותה יותר מאותם. אני לא עונה לה במקום, רק לוקחת את האישום הבלתי מכוון לפולמוס פנימי.

ביני לבין עצמי אני תוהה איך אנחנו נתפסים בעיניה, ובעצם גם איך היא נתפסת בעינינו. מה תפיסת העולם של כל אחת מאיתנו בתוך ה"הם" וה"אנחנו", במרחק המלאכותי שבין הקיבוצים הסמוכים לקו הצהוב ובין היישובים שמעבר לקו הירוק. החינוך של כל אחת מאיתנו כלל ערכי משפחה ואהבת אדם ואהבת הארץ; חיבור לקרקע ומסירות לרעיון הציוני; ובכל זאת השוני בעיניהם הוא תהום, והתהום הזאת פעורה בינינו עד כדי מחלוקת על שלום ילדינו ועתיד ארצנו האהובה. הרי היא לא גדלה בחינוך שמקדש את הפרסום ואת קניינות היתר. היא לא רואה בכוכבי בידור בינלאומיים מודל לחיקוי, גם אם כמוני, היא נהנית לראות אותם בסדרות ובסרטים. היא אישה פשוטה בחולצת טריקו ומכנסי דגמ"ח, מובילה אותנו בין בתי בארי המיועדים להריסה, מכניסה אותנו לביתה שלה, ללב הטראומה שכמו מפרידה ומחברת בינינו בתנועת רצוא ושוב מסחררת וקשה לעיכול. היא דוברת ציונות שורשית וערכי ניצחון, ממש כמו ששומעים אצלנו. והיא הרי בוחרת להישאר בגבולות הארץ המאוימת הזאת, ולא לעזוב לאיזו מושבה ישראלית בקפריסין, אפילו לא לתל־אביב. אז איך אני מרגישה קרובה כל כך אליה מבחינה אידאולוגית, בעוד היא משרטטת הבחנה ברורה בין מידת הדאגה של כל אחת מאיתנו לילדים, לנכדים, לעצמנו.

אני יודעת שאני דוברת גם שפה שזרה לה, זרה לרבים. עולם המושגים שלי נשען על מקורות ששפתם ארכאית, אבל זו השפה שלי, שלנו. מתוך עולם המקורות שלה ושלי מתגבשת תפיסה שבה האדם לא במרכז, ובכל זאת הוא הבריאה המרכזית. לך תסביר.

ההיסטוריה הקרובה עיגנה את מה שהלב הלאומי חש במשך אלפיים שנות נדודים. כיסופים הדדיים הותירו את הארץ הזו שוממה, סרבנית פיתוח וחדשנות, גם כששכנותיה באסיה ובאירופה כבר נבנו ונסללו והתפתחו. היא המתינה לנו כמו שאנחנו המתנו לה. ומשהגיעו בני האדמה הזאת לגאול אותה, לשחרר אותה מצימאונה, היא בקעה מהפקעת שחנקה אותה ופרצה בתנופת אדירים.

הארץ בעלת המעלה המיוחדת, כלשון הכוזרי, פגשה את סגולתו של עם שמסוגל להיטיב עמה, ולא נבהל מהאפשרות להשקות אותה בעזרת העניין האלוקי; גם כשהיה נדמה לו שהוא בועט, מורד, מסיט את האני מאמין שלו מבורא עולם ליוצר האדם. העם שלנו, הכרם שנשתל באדמה הטובה שזכינו ליישב, ניזון ממנה בזכות האיכויות המיוחדות לו ולה. ומשל הכרם של הכוזרי על עם ישראל, ארץ ישראל וההתאמה ביניהם, הוא משל על כל אחד מאיתנו, כל אחד מילדינו.

היא אולי לא תבין, הרי עוד לא נכתב המילון שיגשר על פערי השפה בינינו, אבל אצלי הדברים נאמרים בשפה שלי: לאהוב את האדמה הזו פירושו לאהוב את הילדים שלי. ככה פשוט. כאן, באוויר המחכים של ארץ ישראל, באדמה שמותאמת ליכולות ולצרכים שלהם, רק פה הם יכולים באמת להיות מי שהם. להיות בני חורין גם תחת שלטון זר, להיות בני חורין גם תחת טרור כשהשלטון בידינו.

מאז שבעה באוקטובר הכוח הסגולי הזה מאפשר לילדים שלה ושלי ושל האומה כולה להגיע לכל מקום שנדרשו כדי להיקהל ולעמוד על נפשם, וגם על נפש אלה שתהום אידאולוגית פעורה ביניהם. ואת זה הדורות הקודמים, גיבורים בזכות עצמם, לא הצליחו לעשות בארצות הגולה בצורה מיטבית. עד שלא שלחו שורשים לכאן, הם לא הצליחו להיגאל. רק כאן, כשאנו מפריחים את השממה, אנו פורחים בעצמנו, וכמוה מתמלאים בחיים. רק כאן אנחנו שולחים את הילדים שלנו, היקרים לנו מכול, להסתכן בשדות הקטל או לגור סמוך אליהם מתוך קדושת החיים; חיים שייתכנו רק בארץ הזו.

לתגובות: orlygogo@gmail.com